עשרים שנה היא נודדת – יש שיאמרו חמש מאות – סיפור על יצירה סיפור של יוצרת

עשרים שנה היא נודדת – יש שיאמרו חמש מאות

– סיפור על יצירה סיפור של יוצרת.

הפרומו לרשומה זאת הוא לשבת בנחת על הכורסא כ- 4 דקות ולצפות בסרטון הזה

לצורך העניין אתחיל דווקא מהסוף, לאחר מכן אמשיך לגלגל ולהתגלגל ואז אולי בכלל לא נבין אם סוף הוא התחלה או שמא להפך.

בימים אלה מוצגת עבודתי 'אשישות כבדות מיין' - בגלריה 'דורית גור' ביפו בתערוכה הקבוצתית 'הקשת האתנית'. ימים של פריחה יש ליצירה זו שאותה יצרתי לפני שני עשורים (1994) ומאז עברה דרך ארוכה.

ההשראה ליצירה זו הייתה בעקבות הזמנה להשתתף בתערוכה קבוצתית ביקביי ראשון לציון. נושא התערוכה היה 'תוסס בגוון ספרדי' ואנחנו נתבקשנו ליצור בהשראת שירי היין של משוררי תור הזהב בספרד.

בחרתי את שירו של 'ריה"ל' 'אשישות כבדות מיין'.

"אֲשִׁישוֹת כְּבֵדוֹת בְּלִי יַיִן

וְהֵן חֶרֶס כְּכָל חַרְסֵי הָאֲדָמָה

וְיָקֵלּוּ בָּעֵת יִהְיוּ מְלֵאִים

כְּמוֹ תָּקֵל הגְּוִיָּה לַנְּשָׁמָה"

(ריה"ל - שירי יין)

בחירת השיר הייתה תחילתו של מסע. מסע אישי שלי, מסע של מפגש בין שפת הציור לשפת השירה, ומסע של עבודה אחת שכבר חרשה את הארץ לארכה ולרחבה. ואני כאן היום לספר את סיפורה ואולי הסיפור שלה הוא הסיפור שלי.

ברשימה 'חגיגת היין – תוסס בגוון ספרדי' – אני מסבירה את היצירה  ובאתר שלי - תוסס בגוון ספרדי - יקב ראשון לציון - 1994 - נורית צדרבוים אני מתארת את שלבי היצירה.

עשרים שנה אחרי שפרשתי בד קנבס בגודל של 200X200 – אני מציגה אותה שוב, הפעם בגלריה ביפו, בו בזמן אנו עוסקים ודנים בה בהקשר של שירו של ריה"ל שהיה בסיס והשראה להתהוותה, במסגרת מפגש משוררים שהתקיים בבית הסופר. במפגש שהתקיים ממש באותו זמן שהעבודה מוצגת ביפו,  אני מקרינה אותה על המסך (במפגש המשוררים) ומספרת כיצד נוצר דיאלוג על זמני ורב שפתי בין שיר, משורר עצמי והציור.

כמעט אפשר לומר על יצירה זו ש 'עם בלותה הייתה לה עדנה". וכל זאת למה?

לפני עשרים שנה ציירתי אותה כמו "שיכורה", שהרי ביין עסקינן , מקצה לקצה על בד קנבס גדול - 200X200.

רק כשסיימתי את היצירה הבנתי שגם צריך למסגר אותה, ולא רק למסגר אלא גם להביא אותה לייעדה, ליקביי ראשון לציון. אבל, כשיוצרים מי חושב על דברים פרקטיים? שאלה זו כלל לא עולה. זה מה שרציתי לעשות וזה מה שנעשה. סיימתי אותה בזמן אחרי שבועות שבהם הייתי דבוקה לקיר. גלגלתי את בד הקנבס והבאתי אותה לממסגר הקבוע שלי, קרוב לסטודיו, זה שמכיר את כל שיגעונותיי.

מיד כשהוא מסיים את עבודתו הוא מצלצל אלי ומתחנן שאבוא לקחת את היצירה, היא תופסת יותר מדי מקום בגלריה. היא תקועה שם כמו קיר. 

עריית ראשון לציון מארגנת משאית (כן, לא פחות ולא יותר) שהרי אין דרך אחרת להביא עבודה שהיא כמו קיר. אמרתי 200X200. מצב טוב אני אומרת, לא אני צריכה לדאוג לשינוע. כך צריך להתנהל מול אמן, אני מציינת לעצמי בשמחה ובספוק, והעבודה נושאת פעמיה אל ראשון לציון. מסע החניכות שלה החל.

ברוב הוד הדר וכבוד היא מתנוססת לה שם ביקב בין עוד עבודות שמנסות לתת כל אחת בדרכה את ניחוחות ספרד ושירת ימי הביניים, שירת היין של תור הזהב. היא גדולה מאד, היא צבעונית יש לה נוכחות ויש לה גם סיפור. שהרי ה"דמות הספרדית" שמונצחת שם לוגמת מן הכד, ספק אשה ספרדייה, ספק רבקה אמנו, או כל דמות אשה של פעם, של מקום אחר. ובעצם את דיוקני שלי המצולם השאלתי ליצירה זו, ולצורך העניין גם התלבשתי על פי המתבקש – ספרדייה אז ספרדייה.

ברזומה אפשר לכתוב, כבר אז, שהשתתפתי בתערוכה הקבוצתית ונטלתי בדרך זו חלק בחגיגות היין שהתקיימו ביקב של ראשון. זה נשמע טוב, זה מנפח עוד קצת את הרזומה. אני יכולה להוסיף בגאווה (אם אני רוצה) ולציין שהוזמנתי ונתבקשתי להציג שם, ואף שגייסו לצורך העניין משאית שנסעה הלוך ושוב. פעם אחת כדי לקחת את העבודה ולהציגה ופעם נוספת על מנת להחזיר לי אותה – או להחזירה למרתף שבו שוכנות עבודותיי לאחר ש"עשו את שלהן" ( ואיך אפשר בכלל להגיד על עבודה שעשתה שלה? עבודה לעולם אסור שתסיים לעשות את שלה).

פתאום הכול כל כך קל. פתאום האמן לא צריך להתאמץ, לנסוע, להוביל לשנע לנייד שהרי זו תמיד טרחה מרובה מאד. ויחד עם זאת, ממרחק של עשרים שנה, וגם מקרוב כאילו אני עדיין עומדת שם, אני מעיזה לומר so what ? – אז הצגתי שם עבודה ענקית- צבעונית- עשירה- מעניינת- מרשימה שאכן בלטה מאד ואף זכתה להתעניינות, so what?. חודש ימים היא הייתה שם על הקיר הרחק ממני, מבחינת מוצקינאית פריפריאלית ראשל"צ הייתה מוכרת לי רק מהשיר הזה "אם נמות יקברו אותנו בייקביי ראשון לציון" והנה אני לא מתי, ועוד השארתי משהו ממני שם, על הקיר מתנוסס לעין כל רואה.

ואחרי כל המהומה הזאת, וכן, אני אומרת מהומה כי לא רחוק הרגע שבו אחליף בפשטות את הה' בא' ואומר 'מאומה'. כי מה קרה? באמת מהומה. עבודה בגודל של 200X200 זו לא עבודה צנועה וקטנה נחבאת אל הכלים. זו עבודה שמעוררת עניין ותשומת לב, עושה מהומה בדרכה. ולמה עוד מהומה. כי להוביל במשאית ציור אחד בגודל כזה מאזור הצפון עד לראשל"צ, ציור שהוא כבודה שלמה גם זאת מהומה ולהחזיר אותו אחר כך כלעומת שבא הישר למוצקין – מהומה. אמרתי.

וכלום לא קרה. קשים חיי האמן. קשים חייה של היצירה. אבל יש יצירות שיש להן עמוד שדרה, המסר שלהן הוא מסוג הריצות למרחקים ארוכים, הנשימה שלהם ארוכה ומשתבחת. ובעבורן עשרים שנה או אפילו מאות שנים – אין לזה משמעות. הן מעל הזמן ואולי מעל כל דבר.

אז יכולתי לומר שזו תערוכה שאליה ממש התגייסתי, משום שבדרך כלל אני לא מציירת לכבוד תערוכה. בדרך כלל כשאני שומעת שיש תערוכה קבוצתית בנושא מסוים, אני מצטרפת רק אם יש באוסף העבודות שלי, עבודה שמתאימה לנושא.

שם משום מה החלטתי לעבוד בשביל הנושא, בשביל התערוכה. הקסם הזה של תור הזהב בימי הביניים, ניחוחות ספרד של אז, משוררינו בדמות אבן גבירול ורבי יהודה הלווי, הילכו עלי קסם. שלא נדבר על זה שכל רואי אומרים תמיד בבדיחות הדעת ש"בטח היית ספרדייה בגלגול הקודם". והם גם צודקים, כי לימים התברר לי, וגם כתוב במגילת אילן היוחסין של משפחתי שמצוי בידי, שאני אכן בת למשפחת אנוסי ספרד. גלגול לא גלגול – לרקוד פלמנקו אני מוכנה עד היום.

אז לתערוכה הזאת, התגייסתי כולי נכונה מזומנה ועשיתי מעשה. תחילה בחרתי שיר יין של ריה"ל. כזה שמאד דיבר אלי. לאחר מכן עטיתי על ראשי וכתפיי צעיפים ססגוניים שמקורם באמת בספרד, שם הם נרכשו, והצטלמתי בזוויות שונות. אספתי כלי חרס – שהם המדוברים שם בשיר כמטאפורה לגווייה חסרת נשמה. הנחתי גביעי יין וכדים, בניתי קומפוזיציות, יצרתי סדרה גדולה של קולאז'ים (כפי שניתן לראות בקישורים שציינתי למעלה). ועבדתי במיוחד עבור התערוכה הזאת. וכי זאת לא מהומה?

הקולאזי'ם שיצרתי מצילומים, ואשר היו הבסיס לציור

קולאז/ מתוך צילומים - נורית צדרבוים 1994

קולאז' מתוך צילומים - נורית צדרבוים 1994

ובסוף מהומה רבה על לא דבר. נגמרה התערוכה, ירד הווילון, תמה ההצגה, הציור מובל אחר כבוד אלי, ומה אני עושה אתו עכשיו? איפה אני מאכסנת אותו? לצערי אני לא צריכה אותו, ועוד יותר לצערי גם אף אחד אחר כנראה לא צריך אותו.

ואני תוהה לדעת אז, לפני עשרים שנה. מה בדיוק העניין. צריך אותו או לא צריך אותו? הוא חשוב או שהוא לא חשוב? הוא עשה את תפקידו וזהו? או שמא יש לו עוד תפקיד בעולם? ואתה לא שופך את התינוק עם המים. היו לו רגעי עדנה, ומה יקרה אתו עכשיו? (העכשיו הזה הוא לפני עשרים שנה).

גם אם אני מתארת ספקות אלה באופן קצת סקפטי, ואולי אפילו נימת צער עולה ונשמעת כאן, וגם אם אני תוהה לדעת, באמת מה? למה? איך? בשביל מה? מה עושים? אני חייבת לומר ולהכריז שאינני מצטערת על אף רגע של יצירה. משום שבעבורי תהליך היצירה שמתחיל תמיד מתהליך מחקרי משהו, וממשיך כמחקר, שבו בעבורי המכחול והצבע הם אזמל המנתחים, כל רגע כזה בתהליך הוא החשוב ביותר. לא אוותר ואינני מוותרת על שום רגעי יצירה, גם אם היצירה ידעה בסוף רק רגעים קלים של נחת ותהילה, וגם אם בסוף אצטרך לגרוס או לשרוף עבודות (כפי שכבר עשיתי וכפי שאפשר ללמוד מרשימותיי אלה). התהליך, תהליך החשיבה, לידת היצירה, התהוותה, וכתוצאה מכל אלה התוצר הסופי שמעיד על התהליך שהיה שם – היא הנותנת. זה מה שחשוב לי. שם אני רוצה ואוהבת להיות ושום שיקול מהשיקולים האלה שהם בבחינת 'מהומה' או 'מאומה' – אין להם שום השפעה על הדחף ועל הצורך הראשוני שלי להיות במרכז ההוויה של היצירה.

אבל, במקביל אני כל הזמן זוכרת בדיוק, איך יצירה שהשקעתי בה את מיטב מרצי ואהבתי, איך גברת מהודרת כל כך יכולה להיות בו זמנית הכול וגם כלום. ומי שבעצם זכה ברגעים אלה לחיי נצח אמיתיים הוא דווקא המשורר החשוב הזה (והאהוב בעיני) ריה"ל – שאת שירו, שנכתב מלפני 500, שנה הוצאתי לאור, לחיים, ועוד התכתבתי איתו, נתתי לו סוג של פרשנות והשתמשתי בו כמטפורה שנושאת עמה אמירה אישית משלי. אולי זה השירות החשוב של הציור שלי שהגיע לכאן בבחינת מלאכתם של האחרים שנעשתה בעבור הצדיקים. אולי.

ובכל זאת. התהליך הסתיים. היצירה מתנוססת. כמו שאמרתי ידעה כמה שעות ורגעים של חסד. אבל בעיקר היא מתחילה לעבור את מסע הנדודים. מסע שלא יכולתי לצפתו מראש ורק היום אחרי עשרים שנה אני יכולה לספר שהוא היה.

באותו זמן אני משמשת בתפקיד 'ראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות במכללת הגליל המערבי' – אני מאד מקושרת לגופים שונים בגליל המערבי, ומשמשת כנציגת המכללה בסוכנות היהודית בפרויקט בינלאומי גדול שנקרא 'שותפות 2000'. כך נוצרים בין השאר קשרים ביני ובין אגודת הידידים של המרכז הרפואי בנהרייה, ואני מחליטה למסור את הציור לאחת המחלקות שם במסגרת מה שנקרא 'השאלת אמן'. בביתי אין לה מקום, גם לא בסטודיו שלי, אין טעם שהיא תהא חבויה וארוזה במקום חשוך ואפל. אולי היא יכולה להביא קצת אור ואושר בעיניים במקומות אחרים? אני חושבת.

וכן, בואו לא נשלה את עצמינו, עם כל הכבוד על כך שהסכמתי לתרום את הציור למקום ציבורי כמו בית חולים במסגרת השאלת אמן, הדבר נתפס אולי כמעשה מאד יפה, מתחשב, תורם לקהילה, נדיב אולי משהו. אבל אודה ולא אבוש זה הרי לא רק זה. אי אפשר לברוח מאגו של אמן, שעוטה על עצמו את האגו של יצירתו (שהרי חד המה).

ואני? כן שהם ייהנו מהיצירה ואני אהינה לפחות מהעובדה שהיא נחשפת לעין כל רואה כל הזמן. בסופו של דבר כמי ש'עובדת אצל העבודות שלה' – כך אני מגדירה את עצמי. אני מחויבת להן. מרגע שיצאו לאור ולאוויר העולם. הן צריכות לחשוף את עצמן ולהיחשף לעיני אחרים. הן צריכות קהל שיראה, שידבר, שיאהב, שלא יאהב. הם צריכות להיות בתוך השיח של העולם הזה שנקרא – אמנות/תרבות/אנשים.

בית חולים בעזרת קבוצת הידידים שלו מארגן כלי רכב והכבודה הזאת, שנושאת בין משיחות המכחול שלה ובין דימויי דיוקן עצמי כדי חרס וכלי נחושת, את מילותיו האלמותיות של ריה"ל, נישאים לקצה אחר לגמרי של הארץ לצפון, הרחק, לנהריה. תצוגת קבע לזמן שלא הוגדר מראש, בבית חולים – אולי יביאו מרפא לנפש כל רואייה.

למרבה השמחה וההפתעה וצירוף המקרים, מנהל המחלקה אשר בפתחה מתנוסס הציור הוא חבר ילדות אשר הופתע לגלות (וגם אני) שהמחלקה שלו היא זו שתזכה באוצר הזה. צירופי מקרים חביבים שנקרים על דרכינו שלעולם היא זו שיודעת את עצמה, ומגלה לנו את שביליה.

עשר שנים בבית חולים, אני שוכחת מהיצירה, היא שוכחת ממני.

כולם כבר התרגלו לנוכחות שלה. ולפעמים לפעמים כשאני מגיעה עם קבוצה לאירוע זה או אחר במסגרת שותפות 2000 אני פתאום נזכרת להשוויץ ולספר 'הי רגע, את הציור הזה אני ציירתי'. וזו בהחלט תעודת זהות ראויה ומכובדת. אבל מעבר לזה, הוא  הציור בבחינת נוכח שהפך להיות נעדר. מן פרח קיר, ככל שהוא יפה, מתרגלים אליו. ובכלל, הצער והסבל בבית החולים שם, והמחלקה ההיא במיוחד, בוודאי מאפילים על ציור אחד אופטימי, שלפעמים נראה לי שהוא אפילו בבחינת 'נזם זהב באף חזיר'. מה כל היופי הזה שם? איזו סתירה? ומי יודע כמה אנשים נכנסו בשערי בית החולים ולא יצאו ממנו, אולי יצאו מן העולם, ואילו הוא, גם אם איש לא ישים לב אליו, יישאר בעולם.

שירו של ריה"ל שהיה ההשראה לציור זה, מדבר על כך שכאשר יש נשמה בגוף הגוף קל. והתמונה בין נשמה יש לה ובין אם אין, היא שם מלווה חולים בבואם בצאתם.

אלפים בטח ראו אותו. עשר שנים ואולי יותר – שמי היה רשום וחקוק שם למטה. מעולם ואף לא פעם אחד הגיע אלי מישהו ששאל על היצירה, שסיפר שראה אותה. לא, אינני אומרת זאת בטענה. ממש לא. אני מבקשת להתבונן על חייה של יצירה מתוך מבט חי אמיתי וכן של יוצרת. לראות דברים כפי שהם. להסיר כמה זוגות משקפיים מעורפלים ולספר את חייה כפי שאני רואה אותם.

עשר שנים חלפו, ואם יש מישהו שבכל זאת זכר את היצירה זו אני. כן, כבר אמרתי, אני עובדת אצלה, אני הורתה יולדתה וגם אם כתוב בספרים, וגם אני יודעת זאת, שמרגע צאתה לאוויר העולם יש לה חיים עצמאיים משלה, אני לא ממש רואה איך היא מצליחה לנהל ולנתב את חייה העצמאיים.

'השאלת אמן' זו 'השאלת אמן', והגיע הרגע שבו ביקשתי להשיב אותה אלי. לא שידעתי איפה היא תיכנס. לא שידעתי מה הולך להיות אתה. לא שידעתי מה אני הולכת לעשות אתה. מה שכן ידעתי שהגיעה הזמן שהיא תצא מבית החולים ותחזור לסטודיו. ועכשיו, לאחר זמן, אני תוהה ואומרת, אני אולי לא ידעתי שאני יודעת, אבל ייתכן שמשהו אחר בתוכי ידע את כל מה שהיום אני כבר כן יודעת.

זה היה בתקופה שבה פתחתי מחדש את הסטודיו שלי, ניערתי הרבה אבק מעבודות ישָנות. אלה שסיפרתי עליהם שהן כבר לא ישְנוֹת, חידשתי עבודות, אלה שחשבתי שיש מה וצריך לחדש ולרענן בידי החדשה והמיומנת שספקה עוד קילומטרז' של 20 שנה. היו גם עבודות שהחלטתי שתם זמנן ולא שרדו. מיינתי מחדש, בחנתי מחדש וקבצתי עבודות מהגלויות שבהן היו.

מסעה של היצירה ממשיך. היא נפרדת מבית החולים עולה על רכב שבית חולים מגייס ומגיעה לקריות, והסטודיו שלי אינו יכול להכיל אותה. היא גבוהה ותקרת החדר שלו אני קוראת 'ארכיון' נמוכה.

נכון שיכלתי לתלות אותה על אחד הקירות. אבל, איך אתלה עבודה ענקית על קיר אחד ענק שיבלע את כל מה שיש בסטודיו. לא מתאים. והיא נוסעת הישר לגראז' בביתי צמודה שם לקיר. אבלה מבוישת וחפוית ראש. אכן, יאמר מי שיאמר ידעה ימים יפים יותר, אפילו שם בבית חולים.

אבל, זו עבודה שהחל מתקופת ימי הביניים ב'תור הזהב' – בין מילותיו של ריה"ל, כשעוד לא נולדה, רק הייתה סוג של פוטנציאל, זו עבודה שיודעת לרוץ למרחקים ארוכים. ואת כל הרשימה הזאת הארוכה (כדינם של מרחקים ארוכים) אני כותבת כדי לספר מה עבר עליה בשנה אחת בלבד 2013 -2014 . השנה הזאת האחרונה וייתכן שזה עדיין לא הכול ואולי גם לא הסוף.

בעוד היצירה הזאת עומדת באפילה ואין ספק שנכרים בה פגעי הזמן, צבע מתקלף, הבד נשחק, ורק היא ואני יודעות שהיו לה, במושגים של יצירת אמנות, רגעים וימים אחרים טובים יותר. זו שנה שבה קבלתי על עצמי החלטה לחשוף שוב ומחדש את יצירותיי הישנות. ועוד אמרתי וגם כתבתי על כך ש'יצירות ישנות הן לא יצירות ישנות'. ויהי מה. צריך לתת להן אוויר, לשלוח אותן לחופשי.

בלי להיות יותר מדי בררנית, פתחתי אזני להיות קשובה ולשמוע איפה יש תערוכות ואיזה. ואחת היא לי, אם יש תערוכה קבוצתית בנושא מסוים שבו יש לי עבודה, אני משתתפת. והנה אני חושפת כאן סודות של אמנים, ומספרת לכם מה אמנים חושבים בינם לבינם. אלה דברים שבחוץ בעולם הזוהר שרק מקבל הזמנות לתערוכות, ומגיע לפתיחות, מחייך ואומר כמה מילים, נראה שהכול טוב ויפה, ויותר מזה, ש'זה נהנה ולזה לא חסר', איזה יופי האמן מציג בתערוכה האחר רואה תערוכה – עולם יפה ומסודר.

אבל לא כן. אמן, כדי להציג בתערוכה קבוצתית מסוימת, צריך לשלם. זה כבר לא אם העבודה שלך טובה וראויה, והיא מתאימה לקונספט שלי ומייצגת אותה (כמו שאמור לומר האוצר), וזה לא שאני ממיין ובוחר רק חמשה אמנים. יש גם מקרים טובים כאלה, אבל מעטים. בשוק התערוכות הקבוצתיות, שבו הגבול הדק בין מפיק ואוצר הוא באמת דק (ומפוקפק), אם יש לך כמה עבודות שאפשר להתאים אותם עם קצת גמישות לנושא המוצע ואם אתה מוכן לשנע את העבודות ולסחוב אותם, וגם לשלם דמי השתתפות אז אתה פשוט בפנים. ומי הם שאר המשתתפים? האם טובה הדירה? האם טובים הדיירים? את זאת כבר כמעט לא שואלים. האמנים רוצים רזומה עב שורות וכרס, רוצים לחשוף ולהציג, רוצים להיות (כי מה הוא אמן אם אין עבודותיו נראות ומתגלות). וזה בדיוק החוזה הלא כתוב שכולם חתומים עליו.

זו לא קטסטרופה אבל גם לא מצב אידאלי – משהו באמצע עם ניידות לכאן ולכאן תלוי מצב לגופו של עניין. ועם הידיעה הברורה הזאת, ולא בלי הערכה לאוצרות שאני פגשתי, ומבלי לזלזל בשאר המשתתפים בתערוכות – בסך הכול המכנה המשותף הוא די נמוך והאמנים כמו ג'וקים מסוממים רצים בין התערוכות האלה, משלמים ממיטב כספם כדי לתלות את עבודתם בראש חוצות לכמה ימים קצרים של תהילה אם בכלל. ואני ביניהם.

לפחות אני מסדרת לי את הראש ומסבירה ומנמקת לעצמי למה ומדוע. אז כבר אמרתי ש 'אני עובדת אצל העבודות שלי' – ואני יודעת בתור עובדת מסורה וקשובה שהן צריכות אוויר, או במילים אחרות הן צריכות, חייבות ל'ראות ולהיראות'. אני מתייצבת לדגל. ומראה. הרי עשיתי אותן. הרי נתתי להן חיים. אז מה עכשיו? שאפקיר אותן? לא בא בחשבון. לא לשלם בעבור תערוכה, או לא להשתתף כי לא כל העבודות או המציגים טובים בעיניי, ועד כל מיני לא הם בסוף על חשבון החיים של היצירה שלי, ואת הפריבילגיה הזאת אין לא לי ולא ליצירה. ולכן, אם יש תערוכה קבוצתית ויש לי עבודה בנושא שבו היא עוסקת, העבודה הולכת לשם.

כך נתקלתי ב'קול קורא' שהכריז על הנושא 'יריד חובק עולם'. הנושא לכד את תשומת לבי, התערוכה אמורה להיות במרכז אמנויות הבמה בשוהם (לא חשוב, ארץ קטנה), ואני מוצאת שהיצירה הזאת שצוירה אמנם בהשראת שירי היין של ריה"ל, מתאימה והולמת לתערוכה זו. האוצרת נתנה רקע מעניין והסבר רחב לנושא התערוכה. התבוננתי ביצירה ואכן, מבחינה וויזואלית היא בהחלט שידרה מאין מראה של רוכלת בשוק. רוכלת בשוק עתיקות ספרדי, יושבת מול מרכולתה, כדי חרס, וקנקני יין מנחושת, עטויה בשביס רקום ברקמה עממית.

כן. אמרתי מתאים. הראיתי לאוצרת, גם היא חשבה שמתאים ואפילו שמחה. ברור ששמחה. אודה בלא שמץ של צניעות שיצירה זו, בכל תערוכה שבה היא תופיע, היא תעלה את קרנה של התערוכה. ואני? לא חששתי שמא תהיינה שם עבודות שאולי יורידו את קרנה. כבר אמרתי, אינני ממיינת את הדיירים בשכונת התערוכה, אני לא האוצרת, אני לא קובעת את איכות התערוכה. אני קובעת רק את איכות היצירה שלי, ובמקום שבו אני מחליטה שהיא תהיה לשם היא תתאים, כי מבחינתי היא צריכה לצאת, להיות. מה שיותר להיות.

אמרתי – אנחנו יחד היא (היצירה) ואני רצות למרחקים ארוכים. ואם במקרה המקום לא מספיק מכובד בשבילה היא תהיה המכובדת בשבילו. כבודה, לדעתי, מונח במקומה באשר הוא.

עלי לציין שאין בכוונתי בדבריי אלה לזלזל לא באוצרת, לא ביצירות ולא במקום שאירח אותנו. אני מתייחסת אליו בדיוק כפי שהוא. בסך הכול עוד תערוכה קבוצתית, שהנושא שלה מעניין. התוצרים קצת פחות. היו טובים יותר, היו טובים פחות והרבה פחות. והאכסניה? לא, זו לא גלריה, בטח לא מוזיאון, גם לא קובייה לבנה. אולם מבואה אשר מכיל את אלה שמגיעים לשם למטרות בידור והנאה. משכן לאמנויות הבמה. טוב, לפחות לא בית חולים.

וגם שם, כי שכבר ידוע לי (כי כבר הצגתי במקומות כאלה), אלה רואים את התערוכה חולפים על פנייה לאט או מהר. היצירות שמתנפנפות על קירות, נראות ומורגשות כדבר מובן מאליו. הקהל בא להצגה או ולמופע וטעם על הדרך קצת אמנות ותרבות, במקרה, דרך אגב. לא זה קהל שמגיע במיוחד לגלריה ולמוזיאון במטרה לראות תערוכה מסוימת. זה קהל שקיבל על הדרך טעימה של יצירות שלצערי מקשטות שם את הקירות ומטעמן הן, הן אלה שנותנו עוד טאץ' תרבותי למקום. וכידוע, וגם האוצרת יודעת זאת ואף מדגישה, זה לא תערוכה בחלל שנחשב מבחינה אמנותית. זו חלל שמזמין "שיקשטו" אותו רחמנא ליצלן, ואם כבר יש קירות, ואם כבר אנשים באים, ואם כבר אמנים רוצים להציג, אז למה לא?

וראו את גודל הפרדוקס, אתה עושה טובה לצבור ומקשט לו את החיים ואת הזמן התרבותי שלו, אתה מקשט את האולם שלא יהיה קר מנוכר ומשמים, אתה מביא תרבות לסביבה שאפילו לא ביקשה לצרוך אותו והיא מרוויחה ערך מוסף ועם כל זה אתה עוד גם משלם כדי שזה יקרה. והקהל? זה שמגיע לשם וקיבל אמנות על הדרך, נכנס לאולם שבו מתקיים מופע כלשהו, שעליו הוא משלם ממיטב כספו.

ראו עד היכן מגיע הרעב הזה של האמנים?

והאמנים שהביאו שמחה לעין רואייהם – קישטו אולם, הביאו תרבות, עשו אמנות ונתנו עוד ממד ועוד חיים למשכן זה כמובן שלמו במיטב כספם על מנת להציג בתערוכה. הרווח שלהם, אם אפשר לקרוא לזה רווח הוא שיכולו לרשום ברזומה עוד תערוכה, ושנתנו ליצירתם עוד קצת אור אוויר וחיים, ושמישהו אולי באמת ראה, התבונן ושם לב.

כל זאת אני מספרת, כי אני יודעת לאן אני הולכת. וכמו שאמרתי, בכל זאת,  טעמי שלי עמי.

ועכשיו מתחיל העניין. איך מעבירים עבודה שגודלה 200X200 ס"מ עד לשוהם?

עשרים שנה אחרי שעשתה את הדרך הזאת במשאית שנשכרה במיוחד לכבודה. הפעם זה לא יהיה. זה לא יקביי ראשל"צ, וגם לא אגודת הידידים של בית חולים. זה אני, היצירה והאוצרת.

איך משנעים אותה?

אחת דינה להיקבר בגרז' לעולמי עד (וזו עבודה טובה כפי שראיתם), או לצאת ולהיחשף. ברור שלא אשלם 1000 ₪ כדי לנייד אותה. ברור שגם אף אחד אחר לא ישלם בעבור זאת. ברור גם שעליה לצאת. אמרתי כבר, קשים חייה של היצירה.

הפתרון היחיד הוא לפרק את המסגרת משני צדיה להשאיר שני מוטות לגלגל אותה לגליל בד ולתלות אותה כאשר שני מוטות משני צדיה, ללא מסגרת. וכן. אני עושה זאת. וכך מתחילים חייה של היצירה הזאת להתנער מחדש. תחילה אני עמלה לפרק מסגרת שנעשתה בדֵי עמל ובדֵי כסף, בטעות אני כמובן מפרקת את שני עמודי הרוחב במקום את שני עמודי האורך – דבר שאחר כך משפיע על התלייה ועל הנראות שלה. אבל, לא אכפת לי, זה עדיין בעיני על עבודה סגורה ועלומה במחשכי מרתפים רחוקה מעין רואה.

המדהים הוא שפתאום התחברתי כל כך לעבודה זו. ואני שואלת את עצמי, מה אני כל כך נלחמת עליה? הרי ציירתי אותה לפני עשרים שנה. אחר כך המשכתי לעבוד בכיוונים שונים לגמרי והיא רחוקה שנות אור ממה שאני עושה היום כאמנית. היא הרי מייצגת את מה שעשיתי אז, האם היא מייצגת אותי?

ואני אומרת כן.

היא חלק מהדרך שעשיתי ועושה כאמנית. היא חלק מהאמירה שלי. ויותר מזה, היא עדות ניצחת לכל מי שרואה את עבודותיי היום, הפתוחות האקספרסיביות, שגם את זה, וגם כך אני יודעת לעבוד. ויותר ממה שאני מבקשת לשכנע את האחרים, אני עדיין מבקשת לשכנע את עצמי. בשיח שלי עם עצמי זו עבודה חשובה.

ואני פורשת את העבודה על קיר גדול בסטודיו שלי ובוחנת אותה היטב. ומגלה כמובן את נזקי הזמן. הזדקנה הגברת. כמוני כמוה. אצלי העור אולי נקמט ונופל משהו, ואצלה שכבות צבע מתחילות להתקלף, הבד נקרע בכמה מקומות, צבע דהה. כן יש לעשות תיקונים.

"את מסוגלת לצייר היום ככה"? הוא שואל אותי כשהוא יושב בסטודיו ומתבונן בעבודה שבעצם שנינו אוהבים מאד. ואני מסתכלת עליו בגאווה נחרצת. "מה זאת אומרת? "מי שעשה זאת פעם אחת יודע לעשות זאת שוב". 

לא סתם שאל. אמרתי כבר שהיום אינני מציירת כך. ובעוד אני עונה במצח כל כך נחושה, לבי נוחת ונבהל משהו. האם באמת אני יכולה להחזיר עטרתה ליושנה? האם אדע לשחזר בדיוק נמרץ את המקומות שבהם צריך לתקן? האם היד שלי עוד יודעת לעבוד בתנועות האלה? שהרי מי כמוני יודעת שהיד הזאת לא קשורה רק למוח שנתן פקודות, היא קשורה ללב, ולרגשות ולתנועה הפנימית הרגשית בזמן אמת, ואני היום לא ממש אותה אחת שהייתי לפני עשרים שנה.

ואני כבר יודעת היטב שהיו עבודות שבאתי אליהן כשכל כוונתי לתקן ולשפץ ולאחר מספר משיחות מכחול ותנועות יד ועוד כמה ימי עבודה הן כבר מעולם לא חזרו להיות מה שהן היו. אני הולכת להסתכן. כאן בעבודה זו אינני יכולה להרשות לעצמי. זו עבודה מונומנטלית ומה שהיא הייתה אז כך היא צריכה להיות היום. האם כוחי, מרצי, מיומנותי וכוונותיי יעמדו לי להשלים את המלאכה ולעסוק פשוט במלאכת הרפאות?.

לא התיקונים כאן זו לא יצירה ולא יצירתיות. היצירתיות הייתה שם כאשר היא נבראה. עכשיו זו רפאות. להחזיר את עטרתה ליושנה. לתת לה בחזרה את חייה. כי אין חכמות אם החלטתי באמת לתת לה חיים ולחשוף אותה, אז כמו שצריך ועד הסוף. רפאות זה לתקן אותה להיות בדיוק מה שהיא הייתה, אם אני חושבת שאני רוצה אותה במקור שלה. וכן, אני רוצה.

והעבודה שכבר יצאה מהמסגרת שגזרה את גורלה, נמתחה על הקיר, ואני מתחברת אליה מחדש. מגשרת על מרחק של עשרים שנה, נכנסת לאווירה ולמקום של אז, וידיי אוחזות במכחול, יודעות את המלאכה ואני רואה איך היצירה הזאת מחדש לובשת חג. הצבעים חזרו לחיות, השכבות הקלופות תוקנו, הקרעים עובדו. כאילו הלבשתי אותה מחדש לקראת היציאה לפגישה או למסיבה החדשה.

בצילום - קולאז' ובו במרכז הציור השלם ומסביב קטעים ופרטים של הציור

אי אפשר לומר שלא נתתי לה את חייה בחזרה על כל המשתמע. וכך ביום הכי הכי גשום בחורף 2013, אני מגלגלת אותה לצינור אחד ארוך ומכניסה לרכב שלי. ואני בעצמי מביאה אותה לביתה של האוצרת, אשר הבטיחה שהיא כבר תיקח אותה הלאה לשוהם. ושוב מהצפון למרכז. עושה פעמיה. יוצאת לתצוגה מחודשת. ואני חושבת היה זה ריה"ל שאמרת 'אני במערב ולבי במזרח' – אז הנה מחווה לאחד מגדולי משוררינו. השיר שלו כשהוא חפון בין סמלים וסמנים חזותיים, קרי ציור, משוטט בשבילי ארץ ישראל. נשמת השיר, נשמת הציור, נשמת היוצרים.

היצירה מוצגת בשוהם. אחת ממכרותיי האהובות גרה שם וגם ראתה אותה. סוף סוף מישהו מתקשר אלי ומספר לי על העבודה, וגם מתלהב. אבל כמובן גם מציינת שיש בעיה בתלייה, העבודה לא מתוחה מספיק טוב. ברור, כי שני המוטות שהשארתי הם מוטות האורך ולא הרוחב – אז כוח המשיכה לא יכול לפעול ולמתוח ולמשוך.

בפתיחה לא הייתי. רחוק, ערב, חורף. אבל הגעתי במיוחד יחד עם האוצרת באחד מן הימים, לראותה מתנוססת והנצחתי זאת במספר צילומים. הצילומים זה לא סתם. ולא סתם אני מספרת על כך. היום חיים בשביל לצלם ומצלמים בשביל הפייסבוק. אתה בפייסבוק אתה קיים. אבל אני, תחת אותה כותרת שאותה אני טורחת לומר בכל פעם, עובדת אצל העבודות שלי, ומביאה אותם לפייסבוק משום שאני רואה במרחב הווירטואלי הזה עוד במה, עוד חלל תצוגה, עוד סוג של גלריה, ועוד מקום לחשיפה רחבה של היצירות.

אז מצלמים מכל זווית אפשרית, וזה הזדמנות לעמוד ליד העבודה ולהראות את הגודל שלה – היא ביחס לגופי. 

והנה לראשונה – שם בפייסבוק הזה(ולא ביקביי ראשל"צ, ולא במבואה של בית חולים, ואפילו לא בשוהם) שם בפייסבוק אני פתאום מקבלת אין סוף של תגובות. מאות אנשים נחשפו אליה, ולא היה מי שלא טרח לעצור לידה ולומר מילה או שתיים. עשרים שנה אחרי שיצרתי אותה, כשאני כבר בכלל לא מציירת כך, עולה קרני כציירת דווקא בגלל עבודה זו, שהחלטתי לחשוף במציאות. ורק כאשר אני מציגה במציאות אני מביאה לכך הדים גם בפייסבוק (זו המדיניות שלי כפי שכבר כתבתי על כך לא אחת).

כך כשהיא בתערוכה תחת הכותרת של 'יריד חובק עולם' (יופי של כותרת) מייצגת את עצמה בכבוד שם בשוהם- והצילומים שהם כמו הדוברים שלה, הנציגים שלה, מהדהדים ממנה אל עוד ציבור במרחבי הפייסבוק והבלוגים והרשת. תור הזהב של יצירה שכל עניינה מלכתחילה היה תור הזהב.

והתערוכה מסתיימת, ושוב צריך לשנע אותה. האוצרת היקרה, שהיא גם חברה, לוקחת אותה אליה מגלגלת אותה ומניחה אותה בפינה בסלון ביתה ומחכה ליום ש 'לסי שלי תשוב הביתה'. ואני לא כל כך ממהרת. שוב לנסוע, שוב לגלגל, שוב לנייד, שוב לארוז. קשים, קשים חייה של היצירה. קשים גם חייה של יוצרתה.

אנחנו מחליטות שהעבודה נשארת בת"א אצל היוצרת, כדי להציג אותה בתערוכת יחיד משלי שתהייה באוניברסיטת ת"א. ושוב, אני יודעת בדיוק מה זה החלל הזה, אני יודעת את חשיבותו, אני יודעת שהמשמעות היא גם להכניס שוב את היד לכיס, ומעל כל זה אני יודעת שזה הזמן של היצירה הזאת להיחשף. אין ברירה, יצרתי אותה, אינני יכולה לחנוק אותה באיבה ( וכן, מבחינתי היא עדיין צעירה – מה גילה לעומת גילי?).

אי אפשר לומר על היצירה הזאת שהיא לא חבקה עולם. נולדה כמילות של שיר לפני חמש מאות שנה בספרד. שרדה את האינקוויזיציה, עלתה לתודעה עכשיו בצורת שיר, והנה היא מטיילת מיקב, לבית חולים מהמרכז לצפון, מרשות הרבים לרשות היחיד עד למרתפי גרז', חוזרת ועולה בדרך ירושליימה, משם נחה מנוחה זמנית בתל –אביב.

בינתיים אני מתכננת את תערוכת היחיד שלי שתהייה בחלל תצוגה במבוא של הפקולטה לחינוך באוניברסיטת תל-אביב. זו תערוכת זוטא מה שנקרא. ארבע עבודות משלי גדולות ממדים. נקודת המוצא שלי בתערוכה זו, יהיו הדיוקנאות העצמיים שנמצאים ביצירה זו והכדים. אני קובעת שם לתערוכה 'דיוקן או – בייקט' ואני אוספת מתוך אוסף העבודות שלי, ארבע עבודות שבהם הדימוי המרכזי הוא דיוקן עצמי והוא תמיד מלווה בעוד אובייקט, לרוב האובייקט הנוסף הוא כד. כשאני אומרת 'דיוקן או- ביייקט' אני מבקשת לומר בתרתי משמע שהציור מכיל דיוקן ואובייקט (כד), כמו שגם הדיוקן הוא אובייקט ושמא האובייקט גם הוא סוג של דיוקן.

עוברים שלושה חודשים. האוצרת מובילה את העבודה מביתה לאוניברסיטת תל-אביב ואני מוסיפה אליהם עוד שלוש עבודות שאני מביאה כמובן מהצפון. כולן עבודות גדולות, אבל זו היא הגדולה ביותר. במחשבתי אמרתי לעצמי בדרך, מתל- אביב, עד שתחזור שוב לבסיס האם, לא נורא שתיעצר בעוד תצוגה.

העבודות הנוספות שהיו בתערוכת היחיד שלי 'דיוקן או - בייקט'

בתערוכה 'דיוקן או - בייקט / רוח כדים - נורית צדרבוים 2004

דיוקן ע. - מעלה חרס/ נורית צדרבוים  2003/2013

דיוקן וחפץ. נורית צדרבוים 1987

היצירה תיחשף לעוד קהל, קהל מסוג אחר (יקב, בית חולים, משכן לאמנויות הבמה, ועכשיו אוניברסיטה). והנה למרות ההסתייגויות שעליהם אני מדברת, בכל זאת אפשר לסכם זאת כקשת מעניינת של מקומות. אתרי חשיפה מגוונים ושונים. הרבה קהל יעד. עכשיו יהיו אלה סטודנטים. אי אפשר לומר שלא פרעתי את חובתי בפני היצירה, שהרי נתתי לה חיים, מה שאומר שהתחייבתי לתת לה חיים וגם לשמור עליהם. והיצירה מתנוססת שם, אני שומעת את קריאות ההתפעלות של רואייה. עוברים חולפים לידה, מביעים התפעלות. גם החברים שעסוקים בתלייתה נראה כאילו מרכינים ראש למראיתה ואוהבים.

תליית העבודה באוניברסיטה לקראת התערוכה 'דיוקן או - בייקט'

וכמובן המצלמות מתקתקות כי החורים הלבנים בפייסבוק, אלה שקוראים להם 'סטטוס' כבר מחכים לבלוע את הדבר הבא (וכאילו שאנחנו לא יודעים שכל מה שנבלע שם אחר כך לא נודע כי בא אל קרבו). המצלמה מתקתקת. כשהם תולים, כשהם מיישרים, כשאני עומדת לידה כלומר היא ברקע. ואני והאוצרת ומזווית זו ומזווית אחרת. אין ספק. מצטלמת טוב מאד העבודה זאת, יש לה נוכחות, יש לה צבע, יש לה גודל, יש לה סיפור. רואים.

ושוב היא עולה לפייסבוק, כי עכשיו היא מספרת על התערוכה החדשה שאותה היא ממלאת. הפעם זו רק אני. תערוכת יחיד קטנה. עוד שורה ברזומה, הוא צעד במסע, עוד כסף לשלם ואני שולחת אותה להתגלות כמו אימא שרוצה לשלח את ביתה היפהפייה למסיבות רווקים על מנת שתמצא את חתנה. כן, אני מחפשת את הקונה. שייקח אותה ממני לעד תמורת תשלום הולם ביותר. החתן עדיין לא הגיע.

כמעט שלושה חודשים העבודה הוצגה שם. גם הפעם, עשרות, מאות אולי אלפים עיניים שזפוה. אבל, לא היה סטודנט אחד, או מרצה אחד, או אדם אחד שרשם את שמי, שהרים טלפון או כתב מייל או אמר משהו על היצירה.

מה זה אומר?
 שהיא לא טובה? שאין מה להגיד עליה?
שלא אוהבים אותה?
 או שמא זה מעיד על אדישותם של אנשים לאמנות?
ואינני מתכוונת לענות על שאלה היפותטית זו, אני חושבת שהתשובה די ברורה. כי בינינו, מי צריך אמנות? מי שצריך אמנות זה בעיקר האמנים שעוסקים בה וזקוקים לה כאוויר לנשימה, ואחר כך לפעמים אנשי מסחר שהופכים יצירה למנייה.

ושלא יובן לא נכון,  ואומר זאת כאן בשנית ואולי אף בשלישית, אינני מתבכיינת.
אני מביטה אל העולם הזה מבפנים ומבחוץ ומשקפת אותו.

הרכב שלי מתמלא בשלוש יצירות גדולות ועוד אחת גדולה מאד, מגולגלת היטב. אחרי ימים רבים - חזרה צפונה. 

הפעם היא כבר יכולה להיכנס לארכיון בסטודיו שלי, בצורת גליל אין לה בעיות אכסון. לפחות עכשיו היא לא זרוקה שם בפינה חשוכת אל, היא אתי ויחד עם עוד הרבה הרבה יצירות, שמי צריך אותן בכלל ?(ואין זה אומר שהן לא טובות. אני אומרת שהן טובות, גם אם אני נחשבת לנחתום שמעיד על עיסתו, הרי שנערה הייתי וגם זקנתי בתוך עולם האמנות, ואני בהחלט יכולה להגיד ולדעת מה טוב, ובמקום שבו אני מחמירה עם אחרים אני מחמירה גם עם עצמי ועוד יותר).

אבל לבה של יצירה זו פועם כנראה ומפעים. והנה אני מחליטה להצטרף לקבוצת אמנים שמציגים תערוכת קבע באתר ווירטואלי. אתר שנקרא – ShawMyWork, 'SellMyArt'. זה אתר שאוסף אליו באופן מבוקר ורציני אמנים, מאפשר לאמנים להציג שם את יצירותיהם, מטרתו לפרסם אמנים, ולפרסם את יצירותיהם בעיקר לצורכי מכירה.

אני מנויה באתר זה, ואוצרת האתר בחרה לחשוף כמה מעבודותיי. כמובן שהיא בחרה בין השאר את העבודה הזאת (כן, צריך לומר, זו עבודה ייצוגית מאד. נוח לחיות אתה. היא גם מעניינת, וגם יפה. היא לא מטרידה מדי, היא מציגה סוג של מיומנות – וכל אלה הם הדברים שמרבית האנשים רוצים). ובכן האוצרת מציגה אותה בפייסבוק כאייטם מתוך אתר מכירה, ושוב הרבה מאד תגובות טובות מאד ומתלהבות.

לא עוברות דקות מרגע שהיצירה פורסמה ואני מקבלת הודעה בדואר פרטי בפייסבוק מאוצרת חביבה שמציעה לי להציג את היצירה הזאת בתערוכה שאמורה להתקיים ביפו בגלריה 'דורית גור' – בתערוכה בנושא 'הקשת האתנית'. שמעתי היטב את דפיקות הלב הנרגשות של היצירה שלי. כן מישהו ראה אותה, מישהו רוצה אותה, יש לה חיים. ואני? כבר אמרתי, איפה ואצל מי אני עובדת. מי שהיא ראתה את העבודה ראתה כי טובה וביקשה אותה לתערוכה.

ושוב, לא אתיימר לומר שזו תערוכת המאה, לא בדקתי את יצירותיהם של המשתתפים האחרים, וברור שגם כאן היה עלי לשלם כסף. מוזר לא? גם רוצים את היצירה שלי וגם רוצים שאשלם על זה שרוצים. צריך להגיד. מוזר. אבל ככה זה עובד. שכר לגלריה הרי מגיע, שכר לאוצרת מגיע, לכולם מגיע. אבל למה אין מי שישלם גם לאמן, שגם לא הרי מגיע. משהו רקוב בממלכת האמנות, ואין בכלל אל מי לבוא בטענות.

מתייצבת לדגל, וכעובדת מסורה אני שוב מתקינה את הכלה לקראת המפגש הבא. ומתברר ששיניי הזמן לא מבזבזים זמן ולא עומדים מלכת. ראשית עלי לפתור סופית את בעיית התלייה. הרי השארתי בטעות את מוטות האורך שהם שני חלקי המסגרת שפורקה. עכשיו הולכים להציג לא סתם באיזה חלל ציבורי, עכשיו זו גלריה, ובגלריה צריך להתנהג כמו בגלריה. אני מביאה את העבודה המגולגלת אל הממסגר הקבוע שלי. מבקשת שיוריד את שני המוטות ששרדו מהמסגרת שהוא עשה לפני עשרים שנה (והוא בכלל לא זוכר, אני זוכרת), ומבקשת שיתקין שני מוטות עץ לרוחב – למעלה ולמטה עם אמצעי תלייה. וברור לי שאת העבודה אתלה כשהיא צמודה למוטות שלא ייראו, כי למסגר אותה אין טעם, ברגע שתהייה ממוסגרת אי אפשר יהיה לשנע אותה. ימסגר אותה, אני אומרת, מי שיקנה אותה. יימצא החתן, ייקח הכלה, וישים לה מסגרת – כמו טבעת נישואין.

כשהעבודה חוזרת מהממסגר – גם סוג של פגישה מחודשת, אני מגלה שנמצאו חלקים נוספים וחדשים שהתקלפו וניזוקו. ושוב אני פורשת אותה על הקיר, מותחת חוזרת אל אותם רגעים ישנים שמלפני עשרים שנה ומלפני שנה. עושה עבודת צבע, מחדשת, מרעננת, מתקנת ומתקינה ורואה איך לנגד עיני, העבודה הזו לא מזדקנת, אלא להפך מזדככת. היא נהיית חיה יותר, טובה יותר, רעננה יותר. וכשאני מסיימת אני חושבת לעצמי – כל פעם שהיא יוצאת לפגישה (היינו תערוכה) אני מחדשת לה מחלצותיה ומתקינה אותה להיות ראויה. כמו מי שמלבישה את ילדה לקראת אירוע חשוב.

דוגמא לקטעים ופרטים ששופצו 

אני מעלה את היצירה המגולגלת לרכבי ושוב נוסעים למרכז. הפעם ליפו לגלריה. שם תחת כותרת התערוכה 'הקשת האתנית' – היא מופיעה שוב במלוא הדרה כ 'אשישות כבדות מיין' ונושאת עמה בכבוד רב את הסיפור שלה והשיר שממנו נולדה.

היא ממוקמת במקום נאה, כפי שאני מגלה בתצלומים שנשלחו אלי, משום שלפתיחה לא הגעתי ( מקרה שפעת). חברים טובים דאגו לצלם לי אותה ומה שגיליתי היה שכל ההתרחשויות שהיו בגלריה בערב הפתיחה היו באיזור שבו הייתה תלוייה עבודה זו. במילים אחרות, שיתאימו לרוח הכתבה כאן, כי הרי ביצירה אחת מסוימת אני עוסקת, היצירה הזאת נמצאה כתפאורה מתאימה ורבים רצו אותה ברקע שלהם.

קבוצת האמנים שמתתפים בתערוכה 'הקשת האתנית' - העבודה שלי 'אשישות כבדות מיין' - ברקע

בתערוכה 'הקשת האתנית' בגליה 'דורית גור' ביפו. הציור 'אשישות כבדות מין' - נורית צדרבום 1994

וכמו שאמרתי, החיים שזרמו אליה מחדש מזרימים אליה חיים נוספים מכל עבר. ובעוד היא מוצגת בגלריה, אני מוזמנת לדבר עליה ועל השיר שאתו היא מתכתבת ואשר בהשראתו נוצרה, במפגש משוררים שהתקיים בבית הסופר בתל-אביב, מפגש שהנושא שלו ל 'שמוע שיר להקשיב לשתיקות'. וציור הוא סוג של שתיקה – הוא בבחינת רואים את הקולות. ציור שמספר את השיר ואת משמעויות העומק שלו בלי מילים.

שירו של ריה"ל בקולאז' משותף יחד עם צילומי הוקלאז' שהיו שלב ההכנה לציור

ובתוך כל השתיקה הזאת רציתי לספר על מסעה של יצירה.

ואני מקווה שהמסע הזה עדיין לא תם, כמו שאני גם סקרנית לדעת מה יודע השביל של הדרך הזאת שאני עדיין איני יודעת.

_______________________________-----

סיימתי לכתוב את הרשימה הזאת בשנת 2014 

היום סוף 2022 - אני חוזרת אל הרשימה משום שמסתבר שהמסע של היצירה לא תם.

אחרי שנים בהם היצירה הייתה מגולגלת במעמקי הסטודיו, ייתכן שנחה לה שם, היא נחשפה מחדש.

היום היא מוצגת במסעדת 'אל גאוצ'ו ' בנתניה. מול הים. סמוך למקום מגוריי.

ייתכן שזהו אקט של פרידה, רגע לפני שאולי תמכר ותעבור לבית חדש.

תמשיך את חייה בלעדי.


כך הזכויות שמורות לנורית צדרבוים