שאלו אותי – מה פתאום החלטת לאצור תערוכות בסטודיו שלך

שאלו אותי – מה פתאום החלטת לאצור תערוכות בסטודיו שלך

רציתי לתת תשובה אחת קצרה וממצה ולומר 'כי יש לי מה להגיד'. אחר כך החלטתי להרחיב את התשובה (כי איך אני יכולה לשתוק, כשנותנים לי הזדמנות לדבר?). והחלטתי לענות בהרחבה.

אבל, עוד לפני שאני עונה חשוב לי לציין שהשאלה הזאת לכשעצמה היא שאלה חשובה. כי לא, זה לא מובן מאליו שאמן פותח בסטודיו שלו גלריה ואוצר לעצמו תערוכות. ואינני מדברת על גלריה מסחרית שכמוה כמו חנות שבה האמן שם את כל מרכולתו ומציג אותה באופן מסחרי. לא על זה אני מדברת. אני מדברת על חלל תצוגה שבו אני עורכת (אוצרת) תערוכת קונספט (ובהמשך אסביר מהי תערוכת קונספט).

ולא, לא רק שזה לא מובן מאליו, יש שיאמרו שצריך הפרדה. אלה יאמרו, הסטודיו הוא מקום העבודה של האמן, המטבח שבו מתבשלת היצירה, המקום האישי והאינטימי של היוצר שם קורים הדברים. מרגע שהסתיימה היצירה היא יכולה לצאת למרחב, לשיח, לפגוש ולהיפגש. יש הטוענים שאת הפגישה הזאת צריך ליזום מתווך כלשהו. בשפת האמנות אנחנו נאמר, אוצר למשל. הוא האובייקטיבי  (יחסית. כי אין דבר כזה אובייקטיבי), הוא ינבור ביצירות, ימצא אולי תמה מרכזית בין כמה מהן, יגבש נושא, ייקח את היצירות ויציג אותם בחלל ניטראלי כל שהוא, הרחק מהמקום שבו הן נוצרו, הרחק מהאדם שהביא להן חיים. בקיצור יש הפרדה. זה יוצר, זה אוצר, זה עושה את עבודתו כאן, וזה לוקח אותה לשם.

זה מה שמקובל. אלה הם הכללים המוסדיים, הנורמטיביים והמקובלים על כל העושים במלאכה. זה קוד שמוכר לכולם וכך פועלים.

לכן, לא פלא שהיו כמה ששאלו אותי, מה פתאום פתחת גלריה בסטודיו שלך והחלטת לאצור בו תערוכות משל עצמך? ויותר מכך איך העזת בכלל? ולמה את חושבת שזה נכון? וזו לא השאלה היחידה עלו ובאו עוד שאלות חשובות ומעניינות לא פחות.

ובכן, למה? – הכי פשוט לי להגיד ככה. והאמינו לי שככה זו כן תשובה. שהרי מספיק שאני כאמנית בוחרת לעשות כך, הרי זה כבר לכשעצמו בסדר. פשוט כי אני רוצה. יתרה מזאת, מי שיצטרף אלי ויאהב את הרעיון, הרי מה טוב ומה נפלא, ומי שלא יאהב, לא קרה כלום. הרי לא הכול אוהבים את הכול. ומה עושה אמן אם לא מה שהוא רוצה? פריווילגיה של אמנים. אבל לערבב אמן עם אוצר – להיות אותו אחד, יש כאלה (השמרנים שבהם) יאמרו, 'מזון קשה לעיכול'.

ובכן, אינני מן הצדקנים. אני מתירה לעצמו לחצות גבולות, לשבור אותם לפעמים, לטשטש ולעבור ממחנה אחד לשני. ועל כך אני רוצה לדבר כאן, קצת ( כי יש הרבה מה לומר).

ובכל זאת, מעבר לתשובה הלגיטימת 'ככה' -  יש לי גם תשובות אחרות. וברגע של רצון טוב, הריני מוכנה ומזומנה להשיב עליהם.

משהבנתי שיש לי חלל מספיק גדול ומאפשר, ומשידעתי אחרי שנים רבות של יצירה ומחקר שצורת העבודה שלי באמנות היא צורה של חקירה, הבנתי שאני יכולה להציג מתוך החומרים שלי, תערוכות נושא. ומאחר ובין שאר כישורי המקצועיים אני גם מוזיאולוגית ואוצרת, הבנתי שמה שאני יכולה לעשות טוב עבור האמנות של אחרים, אני יכולה לעשות טוב גם עבור האמנות של עצמי.

כל שהייתי צריכה לעשות, כצעד ראשון, הוא ללמד את עצמי להרגיש נוח עם עצמי כאשר אני מציגה את היצירות של עצמי. שהרי כן, במקומותינו יודעים להגיד 'יהללך זר ולא פיך' ועל משקל זה, אולי זה לא נאה ולא יאה שאמן יציג את "עצמו" כלומר את עבודותיו שלו. יודעים גם לומר במקומותינו שאמן לא יכול לדבר על עבודותיו, וכמעט ברור שאם מבקר אמנות כלשהו, או אוצר אמנות או תיאורטיקן של אמנות ידבר על עבודתך, אז בעצם קיבלת את ההכרה הראויה. אינני פוסלת זאת. ויחד עם זאת, היה עלי להשיל נורמות מקובלות, לגייס מידה רבה של אומץ, לא לדאוג יותר מדי ממה יגידו ואיך זה ייראה, להסכים להיפרד מפוזות מיותרות ופשוט לעשות את מה שאני מרגישה שהוא נכון לי, עד נכון לי מאד.

פשוט לזרום עם דרך החשיבה שלי, עם אופן העשייה שלי, עם הניסיון שרכשתי במהלך השנים, עם הכישורים המקצועיים שלי גם כיוצרת וגם כאוצרת, שכבר הוכחו, ועם הרעיון שהבליח במוחי וקנה לו שם שֶבֶת באופן עיקש ומטריד.

כאן אני חייבת, ולו לצורך העניין, להוסיף פרט נוסף מתוך הביוגרפיה שלי ולציין שאת עבודת הדוקטורט שלי עשיתי על יצירות שיצרתי. היה עליו לעבור דרך מדעית ארוכה ומשכנעת כדי לקבל על כך אישור, ואכן הצלחתי להוכיח שאפשר להיות אובייקטיבי בתוך מערך שלם של סובייקטיביות (עבודת הדוקטורט שלי כאן). במאמרים רבים שפרסמתי מאז אני מראה כיצד ניתן בכ"ז להיות יוצר – חוקר- יוצר.

רוצה לומר, שיש לי את היכולת (המוכחת) להיות פעם אחת אמנית טוטאלית בשדה היצירה ולהתמכר ולהתמסר כולי ליצירה ואחר כך לאחר זמן, כאשר היצירה הושלמה ויצאה לחיים משלה, יכולה אני לחזור אליה, להתבונן בה ככל צופה אחר, ממקום אחר, בבחינת מה שרואה אני עכשיו מכאן, לא ראיתי קודם לכן משם.

מהמקום הזה, יכולתי להיות האוצרת של יצירתי. פעלתי על פי כל כללי האוצרות הידועים שלי. ובאתי אל גוף היצירות שלי ממקום אחר. אספתי יצירות מתוך גוף עבודות של 20 שנה, מצאתי תמה מסוימת שעוברת בהם כחוט השני. מצאתי את שלבי ההתפתחות, את נקודת המוצא ולאן זה הגיע.

לא ארחיב לדבר כאן על תערוכה ספציפית זו או אחרת, כדי לא לסטות מהנושא המרכזי של רשימה זו, שהיא השאלה שהוצגה למעלה.

ובכן, וכדי לקצר (אחרי שהארכתי די), החלטתי שיש לי מספיק חומרים (ציורים, נושאים) מספיק מקום, מספיק כלים מקצועיים, מספיק אנרגיה ומספיק רצון, להציג בסטודיו שלי תערוכות – תערוכות לכל דבר ועניין. תערוכות שבהם אני בוחרת נושא, ממיינת ובוחרת עבודות במינון ובקפידה, מעצבת כראוי את חלל התצוגה, מוסיפה טקסט גלריה וכתוביות, מפיקה לעצמי בעצמי קטלוג ומזמינה קבוצות קטנות לשיח – דיון – סיור – הדרכה – והפעלה. תערוכה לכל דבר ועניין.

ויותר מזה. מבחינתי עבר מזמן הזמן שבו אמן עובד ומחכה לרגע שבו יגיע איזה אוצר ויגאל אותו מאלמוניותו. לא פחות מטרידה העובדה שאמנים שמעוניינים להציג את עבודתם אמורים לגייס תקציב מיוחד של הוצאות כדי לשלם שכר גלריה לתצוגה וזה עוד הרבה לפני שמכרו ציור אחד או שניים. בנוסף לכל זה, ברור לי שאמנות משנוצרה היא צריכה לצאת. להיחשף, להיות בשיח ובדיון, להראות. כבר אמרתי לא אחת שאני 'עובדת אצל היצירות שיצרתי'. מרגע שנתתי להם חיים, אני הופכת להיות העובדת שלהן, חובתי לדאוג לכך שהם ייחשפו. גלריה בסטודיו ותערוכה – זו רק אחת מהדרכים לתת ליצירה מקום – חיים – ביטוי. ומשהבליח במוחי הרעיון והיוזמה, כבר אין דרך חזרה.

ובעצם, כל מה שאני יכולה לעשות עבור אחרים, או לחילופין כל מה שאחר (אוצר) יכול לעשות בעבורי – אני יכולה לעשות בעצמי ולעצמי – וכן בסוף חובת ההוכחה עלי.

זה לא אומר שאינני מכירה גם במגרעות של החלטה זו. לא אפרט אותן כאן, אך אציין שאני יודעת אותן וגם לוקחת אותן בחשבון.

אז למשל, אתם הקוראים מוזמנים להיכנס לאתר שלי, לקטגוריה אוצרת /אוצרת ושם להיכנס לתערוכה 'וכפיה תמכו פלך' ולהתרשם. כמו לדף שלי בפייסבוק שנקרא 'אוצרת – יוצרת' ולעקוב אחר הפרסומים שעשיתי ועודני לתערוכה.

וזו הייתה שאלה הראשונה שהצגתי בהקשר זה. בהמשך אציג שאלות נוספות בבחינת מעניין לעניין באותו עניין.