דיוקן ברשות היחיד - מה זה? למה? איפה?

כשאני אומרת דיוקן ברשות היחיד, אני מתכוונת לומר מספר דברים.

דיוקן שהוא כולו של היחיד, ברשותו, בבעלותו ואפשר לומר במקרה הנוכחי גם בהפקתו.

בנוסף, כאשר מדובר בתערוכה/ תצוגה הספציפית, הדיוקן נמצא ומוצג במרחב אישי ופרטי אשר אותו נהוג לכנות 'רשות היחיד'.

האמנית רינה רינג פועלת כאמנית פלאסטית מזה 40 שנה. תחום המומחיות שלה הוא תחריט והיא מנהלת סדנת תחריט ואף מלמדת בה. המפגש הראשון בינינו היה לפני כשלושים שנה, שתינו היינו אמניות בתחילת הדרך, ומאז המשכנו לפסוע יחד ולחוד. אמניות, יוצרות וגם חברות. בעבודתנו פונה כל אחת לדרכה שלה ולפעמים מצטלבת בצמתים מסוים ועל פי רצוננו ועל פי הבנתנו.

שיתוף הפעולה שלנו, שיש בו תמהיל של הערכה הדדית וחברות אמיצה, בא לידי ביטוי בכיוונים שונים. אבל כאן, והפעם, אני רוצה לדבר ולספר על נישה אחת  מיוחדת ושונה. הייתי קוראת לנישה הזאת - 'המסע'.

כאשר סיימתי את פרויקט עבודת הדוקטור שלי שערך כשש שנים, ואשר היה סוג של המשך טבעי של כלל העשייה שלי ביצירה ובמחקר, רינה הייתה בין הראשונות שהבינה את הפוטנציאל העצום שיש במודל שאותו פיתחתי.

לא אלאה, כאן את הקוראים בתיאור הדוקטורט והמודל, אבל כן אומר בקצרה שפיתחתי מודל של יצירה וחקירה אשר מוביל את המשתתף בתהליך ובמסע של התפתחות עצמית, גילוי עצמי, צמיחה, סוג של 'תחזוקת העצמי'. זהו מסע יצירתי שיש בו ממד חקרני אשר מתבסס על ציור דיוקן עצמי, כאשר ציור הדיוקן העצמי שמתקיים בהנחייתי משמש פלטפורמה שמסייעת ליחיד לעצב, לבנות, להעמיק, לחדד ולשרטט, בכל פעם מחדש, את הדיוקן העצמי האמיתי שלו – היינו הנפש.

זהו אכן מסע. מסע יצירתי, שיש בו מעין שיח אישי מתגמל. המשתתף מגיע ונחשף למקומות מרתקים ונחשף לעצמו.

בסטודיו שלי – אני מקיימת מדי פעם סדנאות 'דיוקן עצמי'. אני בוחרת בקפידה את המשתתפים (לא, זה לא מתאים לכל אחד או אחת), ומקיימת את הסדנא (שיש לה משך זמן שנקבע מראש) עם מספר קטן ביותר של משתתפים. צריך לציין שלמודל הזה יש כמה צורות התנהלות. ניתן לקיים אותו בקבוצה (קטנה) וניתן לקיים אותו ליחידים. כפי שאמרתי לא ארחיב כאן לדבר על הסדנא (על כך אכתוב ברשומה נפרדת), משום שאני רוצה לספר על הפרויקט של רינה – שסיומו הוכתר בכותרת 'דיוקן ברשות היחיד'.

ובכן, רינה אכן קלטה את הפוטנציאל והחליטה שהיא מעוניינת לעבור את המסע הזה. מסע לגילוי עצמי והתפתחות אישית באמצעות ציור דיוקן עצמי. קבענו לעצמנו מסגרת עבודה, פעם בשבוע, לאורך זמן, כאשר כל מפגש אמור להתקיים כשלוש שעות, ולפעמים יותר (תלוי בנסיבות). באותם רגעים, בימים, בשעות, בשבועות שבהם היינו יחד במסע הזה – היינו שתי נשים שפועלות באופן מקצועי וענייני, עניין החברות אולי היה באוויר, אבל לא היה לו משקל. רצינו לעבור את ההתנסות הזאת, על טהרת הפוטנציאל שקיים בה.

עוד ידובר ויסופר רבות על שנתיים של עבודה אינטנסיבית ותהליך מרתק שרינה עברה, בתור מי שבקשה להיות בתוך פעילות יוצרת שבה היא לא רק מפיקה מעצמה תוצרים מרתקים, אלא יוצרת את עצמה פנימה ומתעצמת. גם אני עברתי אתה את התהליך ולא רק כמנחה וכמובילה, אלא כמי שמתעצמת בעצמה מעצם העובדה שאני תורמת להעצמתה שלה.

רינה עבדה, ביצעה בהקפדה את המשימות, לקחה אותן למקומות שלה, הרחיבה את מעגל השיח שלנו כאשר עמדנו מול היצירה המוגמרת בכל פעם, והשתמשנו בה כסוג של מפת דרכים שהובילה אותנו לסייר במקומות הנדחים במדבריות הנפש. שם מצאנו הרבה מקומות שאפשר לקרוא להם 'נווה מדבר'.

כפי שאמרתי, לא ארחיב כאן ולא אספר קטעים מתוך המפגשים האלה, שכן אלה יעלו יום אחד על ספר אחד שבו אתאר, אציג ואנתח חלקים מרתקים מתוך המפגשים שהתקיימו בסטודיו – באותו מסע של 'שרטוט הדיוקן העצמי'.

הפרויקט ערך שנתיים.

בתום השנה הראשונה, כאשר הסטודיו החדש שלי עוד היה בשלבי התארגנותו הראשונים, ביקשתי מרינה בסיום שנה של עבודה ולקראת חופשת הקיץ לבנות תערוכה מתוך אוסף העבודות שנצברו בשנה זו. ביקשתי ממנה לעצב את התערוכה בסטודיו שלי, כמו שהוא. בלי להזיז כלום, בלי לשנות, פשוט לנסות לחיות אתו עם כל מה שיש. במילים אחרות, רינה נתבקשה לעצב תערוכה בנתונים הקיימים. על העבודות שלי, בין עבודות שלי, עם העבודות שלי ובין הרהיטים וכל שאר החפצים.

כמובן, שאין זו תערוכה במובן של תערוכה למוזמנים שיבואו לראות את "יצירותיה". המילה תערוכה הייתה בבחינת תרגיל. היה עליה לעצב את גוף העבודות שמסכמות שנה של עבודה, כאמור, בסביבה הנתונה כמות שהיא. יש לזכור. זה היה תרגיל.

להלן סרטון שמתאר את התערוכה שרינה עיצבה ובנתה בסטודיו שלי.

כל הסטודיו על כל מה שיש בו (מה שהיה בו באותו זמן) כולל עבודותיה של רינה – זו בעצם היצירה. יצירה שיש בה אמירה חזקה מאד ואשר מתארת בדרכה שלה תהליך מורכב ומעניין שיש בו לא רק אחת, רינה היוצרת, אלא שתיים – דינמיקה של יוצרות/חברות/ חוקרות – ומסיירות יחד, כל אחת מתוך התפקיד שלה, במרחבי הנפש. כאשר הציור הוא למעשה כלי הרכב שעליו אנו רוכבות. התערוכה נשארה כך כפי שהיא כחודש ימים. ומבחינתי הסטודיו כפי שהוא נראה הפך להיות מיצב.

ניתן לומר, וגם את זאת אומר כאן בקצרה מבלי להיכנס לעומק יתר על המידה (העומקים והפרשנות יהיו בספר שייכתב על נושא זה), שהסטודיו היה תחילה זירה של התרחשות, ואחר כך הפך להיות זה שמכיל את מה שקרה במובן של קבלה ואף החזיר במובן של תצוגה.

רינה פירקה את התערוכה והכינה את עצמה לשלב השני, עוד שנה במטרה להעמיק את הסיור בתוך היער העבות שאליו ביקשנו להיכנס. סגרנו פרק אחד והתחלנו את הפרק השני, שבו, פעם בשבוע באופן עקבי (למעט המקרים שבהם החיים הכתיבו לנו שינויים כאלה ואחרים), אנחנו נפגשות בסטודיו שלי. ארבע שעות של יצירה – שיח – דיון אשר בסופם תמיד יש עוד יצירה ועמה שלל של תובנות.

גם השנה הזאת הגיעה לקיצה, ועתה ביקשתי לתת לרינה תרגיל סיום מעין פרויקט גמר. המשימה הייתה "הפעם את מעצבת תערוכה בבית שלך". רינה, נרתעה ולא ממש ירדה לסוף דעתי. ואני ממשיכה וכבר רגילה לכך שישנן משימות שרינה תחילה מתנגדת, אבל אז אוספת את עצמה ומזכירה לעצמה שהיא באה לכאן כדי להתמודד גם עם הדברים שאותם היא לא רוצה לעשות. תמיד נזכרת במה שהייתי אומרת לה "צאי ממעגל הנוחות", או "דווקא בגלל שאת לא רוצה, זו הסיבה הכי נכונה כן לעשות זאת".

ובכן, המשימה. הרעיון היה, שרינה לא תזיז ולא תשנה שום דבר בבית שבו היא חיה. היצירות אמורות להגיע אל ביתה ולהיטמע בבית, בחיים הרגילים, בין החפצים הרגילים, בין כל מה שקיים כבר וישנו שם. רינה צריכה להחליט איך ואיפה היא מניחה את העבודות. בין, על, בתוך, ליד, בחוץ ,בפנים, בכל חדר ובכל מקום (כולל חדרי שירותים). "הבית שלך" אמרתי לה "אמור להכיל את היצירות, כלומר את הדיוקנים (כלומר אותך, בכל הווריאציות שלך). "זו לא תערוכת תצוגה להראות לעולם את ציורייך היפים. זו גם לא תערוכת מכירה. זו לא תערוכה למוזמנים. זה פרויקט שבו את אמנם משתמשת בכלים ובמושגים של תערוכה, אבל זה תרגיל. במילים אחרות, את מציבה את היצירות שלך בתוך הבית שלך בתוך החיים שלך כמו שהם. הבית לא אמור לעשות שום צעד מיוחד ולהשתנות בשביל לקלוט את התערוכה. הוא נשאר כמות שהוא והתערוכה היא זו שתתאים את עצמה לבית שלך, למקום שלך".

רינה הייתה צריכה זמן לעכל את זה. ראיתי שהיא אהבה את המשימה, יחד עם זאת ברור היה שצריך כאן זמן. למזלנו, הזמן נתן את עצמו. משום שבאותו זמן אצרתי תערוכת דיוקנים קבוצתית בגלריה 'נירלה' ורינה השתתפה. תחילה חשבנו שנעשה את התערוכה בביתה ללא העבודות שנמצאות בתערוכה אחרת, אבל אחר כך הוחלט שכל ציוריי הדיוקן שנעשו בשנתיים אלה וגם אחרים חייבים להיות בבית.

זה היה הזמן שבו רינה התחילה לעבד בינה לבינה את העניין, לעכל אותו, לשרטט בתוכה פנימה את האפשרויות ולהתבשל לקראת התהליך.

והרגע הזה הגיע.

הסרטון המצורף כאן מציג את התוצאה.

הבית של רינה הפך להיות מיצב. הדיוקנים נטמעו בין החפצים האחרים של רינה שגם הם עצמם מייצגים אוסף של פריטי אמנות מתקופות שונות.

כאשר אני הגעתי בפעם הראשונה לראות האת מיצב, כלומר נכנסתי לרשות היחיד ( ביתה של רינה), היה זה מפגש המשך במתכונת שנהגנו לעבוד בסטודיו שלי. למעשה המיצב היה תרגיל, ועתה נפגשנו על מנת לשוחח ולדון בתוצאה. ערכנו סיורים, עברנו מחדר לחדר, נשאלו שאלות, נאמרו דברים וכמובן עלו מספר תובנות. בחירות שרינה עשתה מתוך תבנה מסויימת נתגלו כבחירות בעלות עומק רב אפילו יותר.

להלן סרטון, שמתאר את אחד מרגעי המפגש  הזה (צילום של יאיר בן חיים - עורך אתר וכתב העת חדרים והמסדרון)

הסרטון  מתא את המפגש שלי עם רינה עם התוצרים שבו אנו מדברות על היצירות, על המיקום, על המשמעות של החיבור בין הדברים, על התובנות שעולות מתוך הבחירות שרינה עשתה. רינה מסבירה ואני נותנת את הפרשנות שלי, מה שאומר שהמסע הזה ממשיך. הוא חי ותוסס בכל רגע.

העבודות יושבות בביתה רינה כמו חלק מדיירי הבית. חלקן על הרצפה, חלקן על כסאות, אחרות על הקיר, יש כאלה שעל המיטה, על הארון בתוך הארון, בחדרי השירותים בגינה, בחצר במרפסת. הבית של רינה מכיל את חלקי הדיוקנים שלה. אפשר לומר שיצאה למסע לאסוף אותם, ומשמצאה באה והביאה את השלל למקום הפרטי שלה – שכן הבית הוא הנפש (כפי שמציין פרויד).

סקירה מעניינת ניתן למצוא ב'אתר חדרים' לפרוזה שירה עברית חופשית ואמנות 'רינה רינג - דיוקן ברשות היחיד 

הסרטון הנ"ל מתאר ראיון שערך יאיר בן חיים ובו אנחנו מדברות על התערוכה בפרט ועל הסדנא בכלל.

ועתה אנחנו מתקדמות לשלב נוסף. נראה אולי שזהו שלב מסכם ואחרון, אבל כפי שכבר למדנו מניסיוננו ארוך השנים ביצירה – בנפש – ובמחקר הרי שאי אפשר לדעת.

מלכתחילה החלטנו שלא לערוך פתיחה. שהרי זו לא תערוכה מוחצנת שמבקשת להראות ולהציג את פרי יצירתה של רינה. זה היה תרגיל שהכותרת שלו הייתה "תערוכה" לפיכך, לא עשינו פתיחה רשמית. וכן, במהלך התצוגה אנשים הגיעו לצפות ב'מיצב', הידיעה עברה מפה לאוזן ובעלי עניין הגיעו – "הציצו ונפגעו" (במובן החיובי).

ובכן, השלב הבא ביצירה ובתהליך יהיה מה שאנו קוראות לו 'הנעילה'. בחרנו לערוך מעין טקס נעילה.

בחרנו מספר מצומצם של מוזמנים, כאלה אשר מבחינתנו בעלי עניין. בטקס הנעילה רינה תספר על התהליך, אני אתן הרצאה שבה אתאר את התהליך ואת המשמעויות שנגזרות ממנו בכלל, ובהקשר לעבודה שרינה עשתה. נערוך כמה הפעלות מעניינות ולבסוף יחד, המוזמנים ואנחנו נפרק את התערוכה ונוציא אותה מהבית, אחר כבוד. לסטודיו החדש/ישן של רינה שגם הוא הוכן לאחרונה הישר כדי לקלוט את הדיוקנים ולראות מה יקרה להם הלאה.

ובכן, עתה אנו עומדות בפני טקס הנעילה ובזה הסתיים עוד שלב במה שקראנו לו 'דיוקן ברשות היחיד'.