יום ראשון, 6 ביולי 2014

שאלו אותי – מה פתאום החלטת לאצור תערוכות בסטודיו שלך

שאלו אותי – מה פתאום החלטת לאצור תערוכות בסטודיו שלך





רציתי לתת תשובה אחת קצרה וממצה ולומר 'כי יש לי מה להגיד'. אחר כך החלטתי להרחיב את התשובה (כי איך אני יכולה לשתוק, כשנותנים לי הזדמנות לדבר?). והחלטתי לענות בהרחבה.

אבל, עוד לפני שאני עונה חשוב לי לציין שהשאלה הזאת לכשעצמה היא שאלה חשובה. כי לא, זה לא מובן מאליו שאמן פותח בסטודיו שלו גלריה ואוצר לעצמו תערוכות. ואינני מדברת על גלריה מסחרית שכמוה כמו חנות שבה האמן שם את כל מרכולתו ומציג אותה באופן מסחרי. לא על זה אני מדברת. אני מדברת על חלל תצוגה שבו אני עורכת (אוצרת) תערוכת קונספט (ובהמשך אסביר מהי תערוכת קונספט).

ולא, לא רק שזה לא מובן מאליו, יש שיאמרו שצריך הפרדה. אלה יאמרו, הסטודיו הוא מקום העבודה של האמן, המטבח שבו מתבשלת היצירה, המקום האישי והאינטימי של היוצר שם קורים הדברים. מרגע שהסתיימה היצירה היא יכולה לצאת למרחב, לשיח, לפגוש ולהיפגש. יש הטוענים שאת הפגישה הזאת צריך ליזום מתווך כלשהו. בשפת האמנות אנחנו נאמר, אוצר למשל. הוא האובייקטיבי  (יחסית. כי אין דבר כזה אובייקטיבי), הוא ינבור ביצירות, ימצא אולי תמה מרכזית בין כמה מהן, יגבש נושא, ייקח את היצירות ויציג אותם בחלל ניטראלי כל שהוא, הרחק מהמקום שבו הן נוצרו, הרחק מהאדם שהביא להן חיים. בקיצור יש הפרדה. זה יוצר, זה אוצר, זה עושה את עבודתו כאן, וזה לוקח אותה לשם.

זה מה שמקובל. אלה הם הכללים המוסדיים, הנורמטיביים והמקובלים על כל העושים במלאכה. זה קוד שמוכר לכולם וכך פועלים.

לכן, לא פלא שהיו כמה ששאלו אותי, מה פתאום פתחת גלריה בסטודיו שלך והחלטת לאצור בו תערוכות משל עצמך? ויותר מכך איך העזת בכלל? ולמה את חושבת שזה נכון? וזו לא השאלה היחידה עלו ובאו עוד שאלות חשובות ומעניינות לא פחות.

ובכן, למה? – הכי פשוט לי להגיד ככה. והאמינו לי שככה זו כן תשובה. שהרי מספיק שאני כאמנית בוחרת לעשות כך, הרי זה כבר לכשעצמו בסדר. פשוט כי אני רוצה. יתרה מזאת, מי שיצטרף אלי ויאהב את הרעיון, הרי מה טוב ומה נפלא, ומי שלא יאהב, לא קרה כלום. הרי לא הכול אוהבים את הכול. ומה עושה אמן אם לא מה שהוא רוצה? פריווילגיה של אמנים. אבל לערבב אמן עם אוצר – להיות אותו אחד, יש כאלה (השמרנים שבהם) יאמרו, 'מזון קשה לעיכול'.

ובכן, אינני מן הצדקנים. אני מתירה לעצמו לחצות גבולות, לשבור אותם לפעמים, לטשטש ולעבור ממחנה אחד לשני. ועל כך אני רוצה לדבר כאן, קצת ( כי יש הרבה מה לומר).

ובכל זאת, מעבר לתשובה הלגיטימת 'ככה' -  יש לי גם תשובות אחרות. וברגע של רצון טוב, הריני מוכנה ומזומנה להשיב עליהם.

משהבנתי שיש לי חלל מספיק גדול ומאפשר, ומשידעתי אחרי שנים רבות של יצירה ומחקר שצורת העבודה שלי באמנות היא צורה של חקירה, הבנתי שאני יכולה להציג מתוך החומרים שלי, תערוכות נושא. ומאחר ובין שאר כישורי המקצועיים אני גם מוזיאולוגית ואוצרת, הבנתי שמה שאני יכולה לעשות טוב עבור האמנות של אחרים, אני יכולה לעשות טוב גם עבור האמנות של עצמי.

כל שהייתי צריכה לעשות, כצעד ראשון, הוא ללמד את עצמי להרגיש נוח עם עצמי כאשר אני מציגה את היצירות של עצמי. שהרי כן, במקומותינו יודעים להגיד 'יהללך זר ולא פיך' ועל משקל זה, אולי זה לא נאה ולא יאה שאמן יציג את "עצמו" כלומר את עבודותיו שלו. יודעים גם לומר במקומותינו שאמן לא יכול לדבר על עבודותיו, וכמעט ברור שאם מבקר אמנות כלשהו, או אוצר אמנות או תיאורטיקן של אמנות ידבר על עבודתך, אז בעצם קיבלת את ההכרה הראויה. אינני פוסלת זאת. ויחד עם זאת, היה עלי להשיל נורמות מקובלות, לגייס מידה רבה של אומץ, לא לדאוג יותר מדי ממה יגידו ואיך זה ייראה, להסכים להיפרד מפוזות מיותרות ופשוט לעשות את מה שאני מרגישה שהוא נכון לי, עד נכון לי מאד.

פשוט לזרום עם דרך החשיבה שלי, עם אופן העשייה שלי, עם הניסיון שרכשתי במהלך השנים, עם הכישורים המקצועיים שלי גם כיוצרת וגם כאוצרת, שכבר הוכחו, ועם הרעיון שהבליח במוחי וקנה לו שם שֶבֶת באופן עיקש ומטריד.

כאן אני חייבת, ולו לצורך העניין, להוסיף פרט נוסף מתוך הביוגרפיה שלי ולציין שאת עבודת הדוקטורט שלי עשיתי על יצירות שיצרתי. היה עליו לעבור דרך מדעית ארוכה ומשכנעת כדי לקבל על כך אישור, ואכן הצלחתי להוכיח שאפשר להיות אובייקטיבי בתוך מערך שלם של סובייקטיביות (עבודת הדוקטורט שלי כאן). במאמרים רבים שפרסמתי מאז אני מראה כיצד ניתן בכ"ז להיות יוצר – חוקר- יוצר.

רוצה לומר, שיש לי את היכולת (המוכחת) להיות פעם אחת אמנית טוטאלית בשדה היצירה ולהתמכר ולהתמסר כולי ליצירה ואחר כך לאחר זמן, כאשר היצירה הושלמה ויצאה לחיים משלה, יכולה אני לחזור אליה, להתבונן בה ככל צופה אחר, ממקום אחר, בבחינת מה שרואה אני עכשיו מכאן, לא ראיתי קודם לכן משם.

מהמקום הזה, יכולתי להיות האוצרת של יצירתי. פעלתי על פי כל כללי האוצרות הידועים שלי. ובאתי אל גוף היצירות שלי ממקום אחר. אספתי יצירות מתוך גוף עבודות של 20 שנה, מצאתי תמה מסוימת שעוברת בהם כחוט השני. מצאתי את שלבי ההתפתחות, את נקודת המוצא ולאן זה הגיע.

לא ארחיב לדבר כאן על תערוכה ספציפית זו או אחרת, כדי לא לסטות מהנושא המרכזי של רשימה זו, שהיא השאלה שהוצגה למעלה.

ובכן, וכדי לקצר (אחרי שהארכתי די), החלטתי שיש לי מספיק חומרים (ציורים, נושאים) מספיק מקום, מספיק כלים מקצועיים, מספיק אנרגיה ומספיק רצון, להציג בסטודיו שלי תערוכות – תערוכות לכל דבר ועניין. תערוכות שבהם אני בוחרת נושא, ממיינת ובוחרת עבודות במינון ובקפידה, מעצבת כראוי את חלל התצוגה, מוסיפה טקסט גלריה וכתוביות, מפיקה לעצמי בעצמי קטלוג ומזמינה קבוצות קטנות לשיח – דיון – סיור – הדרכה – והפעלה. תערוכה לכל דבר ועניין.

ויותר מזה. מבחינתי עבר מזמן הזמן שבו אמן עובד ומחכה לרגע שבו יגיע איזה אוצר ויגאל אותו מאלמוניותו. לא פחות מטרידה העובדה שאמנים שמעוניינים להציג את עבודתם אמורים לגייס תקציב מיוחד של הוצאות כדי לשלם שכר גלריה לתצוגה וזה עוד הרבה לפני שמכרו ציור אחד או שניים. בנוסף לכל זה, ברור לי שאמנות משנוצרה היא צריכה לצאת. להיחשף, להיות בשיח ובדיון, להראות. כבר אמרתי לא אחת שאני 'עובדת אצל היצירות שיצרתי'. מרגע שנתתי להם חיים, אני הופכת להיות העובדת שלהן, חובתי לדאוג לכך שהם ייחשפו. גלריה בסטודיו ותערוכה – זו רק אחת מהדרכים לתת ליצירה מקום – חיים – ביטוי. ומשהבליח במוחי הרעיון והיוזמה, כבר אין דרך חזרה.

ובעצם, כל מה שאני יכולה לעשות עבור אחרים, או לחילופין כל מה שאחר (אוצר) יכול לעשות בעבורי – אני יכולה לעשות בעצמי ולעצמי – וכן בסוף חובת ההוכחה עלי.

זה לא אומר שאינני מכירה גם במגרעות של החלטה זו. לא אפרט אותן כאן, אך אציין שאני יודעת אותן וגם לוקחת אותן בחשבון.

אז למשל, אתם הקוראים מוזמנים להיכנס לאתר שלי, לקטגוריה אוצרת /אוצרת ושם להיכנס לתערוכה 'וכפיה תמכו פלך' ולהתרשם. כמו לדף שלי בפייסבוק שנקרא 'אוצרת – יוצרת' ולעקוב אחר הפרסומים שעשיתי ועודני לתערוכה.

וזו הייתה שאלה הראשונה שהצגתי בהקשר זה. בהמשך אציג שאלות נוספות בבחינת מעניין לעניין באותו עניין.






יום שלישי, 20 במאי 2014

התבלות, התכלות, התחדשות - ומה שביניהם

התבלות, התכלות, התחדשות - ומה שביניהם

(על פרויקט שרפת היצירות שלי במסגרת פסטיבל 'מה שלומי על הגבול')


לפני שנתיים לערך, כשרק החלטתי להפציע ברשת האינטרנטית ופתחתי לי בלוג ב'קפה דה מרקר' - היו שרצו לבלוע אותי חיה, או לחלופין' לערוף את ראשי בכיכר העיר. וכל זאת למה?

כי באותו זמן בדיוק הייתי מעורבת בפרויקט שלי שלו קראתי 'האש מפצחת תמונות בדממה' - ואשר השתתפתי בו במסגרת הפסטיבל ה'רב שנתי' של מרכז שלומי לתאטרון אלטרנטיבי.

ההזמנה להשתתף בפסטיבל הרב שנתי שמקיים התיאטרון שאני אף נמנית בין חברי וועד המנהל שלו, ומלווה אותו בפעילותו המיוחדת מזה עשרים שנה, היה השלב הסופי וההחלטי לבצע רעיון ומחשבה שהיו מקננים במוחי מזה שנים.

הרעיון הזה, כשרק עלה ברשומות הכנה והכוונה ששילחתי אל המרחב הווירטואלי, עורר הרבה אש, תהיות, כעס, ביקורת, ולפעמים, רק לפעמים קול קריאה מעודד מבין משתאה ומסוקרן. מה שקרה היה שעוד לפני שהצתי אש חיה להדליק בה כמה מיצירותיי, כבר הדלקתי אש של זעם ושל שיח שפשט בכל מקום ממש כמו אש בשדה קוצים.

וזה היה חשוב

זה היה נכון

זה היה מעניין.

ובקיצור זה היה.

הקישורים שאני מצרפת לרשימה זו מפנים לתיעוד של כל אותו שיח פורה, ולתגובות שלי בהם אני מנסה לעמוד בפרץ ולהסביר מה ולמה אני עושה, ובעצם מה ולמה אני מתכוונת לעשות.

הרשומות האלה מתעדות את כל השלבים, את ההכנות, את הלבטים את השיח, את מה שקרה, את מה שלא קרה, ואת מה שבסוף נהיה.

לא אחשוף כאן את כל שנאמר שם, הסקרנים והחרוצים שבכם מוזמנים ללחוץ על הקישור ולקרוא ולצפות בדברים בזמן האמת. מה שכן אומר כאן לסכום ( סכום חלקי, כי הרי ביצירתי אין סוף, יש רק דרך).

ובכן, השרפה היא לא סוף הדרך. המדורה הייחודית שבה זכתה כל יצירה ויצירה בנפרד, הייתה כור ההיתוך. זו הייתה דרך, שלב אולי בבחינת ירידה לצורך עליה. הכול מתועד ואלה הם החומרים שמהם תצמח היצירה הבאה. במקום אחר קראתי לזה גלגול ושינוי.

בהמשך לאחר רשימת הקישורים ניתן לצפות בשלושת הסרטונים שהפקתי לקראת התערוכה 'גלגול ושינוי' שהתקיימה באתר 'בגלל' ( חבורה ספרותית לספרות ואמנות) עם צאת גיליון מספר 7 בנושא 'גלגול ושינוי'.













יום שבת, 12 באפריל 2014

דיוקן ברשות היחיד - מה זה? למה? איפה?

כשאני אומרת דיוקן ברשות היחיד, אני מתכוונת לומר מספר דברים.
דיוקן שהוא כולו של היחיד, ברשותו, בבעלותו ואפשר לומר במקרה הנוכחי גם בהפקתו.
בנוסף, כאשר מדובר בתערוכה/ תצוגה הספציפית, הדיוקן נמצא ומוצג במרחב אישי ופרטי אשר אותו נהוג לכנות 'רשות היחיד'.

האמנית רינה רינג פועלת כאמנית פלאסטית מזה 40 שנה. תחום המומחיות שלה הוא תחריט והיא מנהלת סדנת תחריט ואף מלמדת בה. המפגש הראשון בינינו היה לפני כשלושים שנה, שתינו היינו אמניות בתחילת הדרך, ומאז המשכנו לפסוע יחד ולחוד. אמניות, יוצרות וגם חברות. בעבודתנו פונה כל אחת לדרכה שלה ולפעמים מצטלבת בצמתים מסוים ועל פי רצוננו ועל פי הבנתנו.

שיתוף הפעולה שלנו, שיש בו תמהיל של הערכה הדדית וחברות אמיצה, בא לידי ביטוי בכיוונים שונים. אבל כאן, והפעם, אני רוצה לדבר ולספר על נישה אחת  מיוחדת ושונה. הייתי קוראת לנישה הזאת - 'המסע'.

כאשר סיימתי את פרויקט עבודת הדוקטור שלי שערך כשש שנים, ואשר היה סוג של המשך טבעי של כלל העשייה שלי ביצירה ובמחקר, רינה הייתה בין הראשונות שהבינה את הפוטנציאל העצום שיש במודל שאותו פיתחתי.

לא אלאה, כאן את הקוראים בתיאור הדוקטורט והמודל, אבל כן אומר בקצרה שפיתחתי מודל של יצירה וחקירה אשר מוביל את המשתתף בתהליך ובמסע של התפתחות עצמית, גילוי עצמי, צמיחה, סוג של 'תחזוקת העצמי'. זהו מסע יצירתי שיש בו ממד חקרני אשר מתבסס על ציור דיוקן עצמי, כאשר ציור הדיוקן העצמי שמתקיים בהנחייתי משמש פלטפורמה שמסייעת ליחיד לעצב, לבנות, להעמיק, לחדד ולשרטט, בכל פעם מחדש, את הדיוקן העצמי האמיתי שלו – היינו הנפש.

זהו אכן מסע. מסע יצירתי, שיש בו מעין שיח אישי מתגמל. המשתתף מגיע ונחשף למקומות מרתקים ונחשף לעצמו.

בסטודיו שלי – אני מקיימת מדי פעם סדנאות 'דיוקן עצמי'. אני בוחרת בקפידה את המשתתפים (לא, זה לא מתאים לכל אחד או אחת), ומקיימת את הסדנא (שיש לה משך זמן שנקבע מראש) עם מספר קטן ביותר של משתתפים. צריך לציין שלמודל הזה יש כמה צורות התנהלות. ניתן לקיים אותו בקבוצה (קטנה) וניתן לקיים אותו ליחידים. כפי שאמרתי לא ארחיב כאן לדבר על הסדנא (על כך אכתוב ברשומה נפרדת), משום שאני רוצה לספר על הפרויקט של רינה – שסיומו הוכתר בכותרת 'דיוקן ברשות היחיד'.

ובכן, רינה אכן קלטה את הפוטנציאל והחליטה שהיא מעוניינת לעבור את המסע הזה. מסע לגילוי עצמי והתפתחות אישית באמצעות ציור דיוקן עצמי. קבענו לעצמנו מסגרת עבודה, פעם בשבוע, לאורך זמן, כאשר כל מפגש אמור להתקיים כשלוש שעות, ולפעמים יותר (תלוי בנסיבות). באותם רגעים, בימים, בשעות, בשבועות שבהם היינו יחד במסע הזה – היינו שתי נשים שפועלות באופן מקצועי וענייני, עניין החברות אולי היה באוויר, אבל לא היה לו משקל. רצינו לעבור את ההתנסות הזאת, על טהרת הפוטנציאל שקיים בה.

עוד ידובר ויסופר רבות על שנתיים של עבודה אינטנסיבית ותהליך מרתק שרינה עברה, בתור מי שבקשה להיות בתוך פעילות יוצרת שבה היא לא רק מפיקה מעצמה תוצרים מרתקים, אלא יוצרת את עצמה פנימה ומתעצמת. גם אני עברתי אתה את התהליך ולא רק כמנחה וכמובילה, אלא כמי שמתעצמת בעצמה מעצם העובדה שאני תורמת להעצמתה שלה.

רינה עבדה, ביצעה בהקפדה את המשימות, לקחה אותן למקומות שלה, הרחיבה את מעגל השיח שלנו כאשר עמדנו מול היצירה המוגמרת בכל פעם, והשתמשנו בה כסוג של מפת דרכים שהובילה אותנו לסייר במקומות הנדחים במדבריות הנפש. שם מצאנו הרבה מקומות שאפשר לקרוא להם 'נווה מדבר'.

כפי שאמרתי, לא ארחיב כאן ולא אספר קטעים מתוך המפגשים האלה, שכן אלה יעלו יום אחד על ספר אחד שבו אתאר, אציג ואנתח חלקים מרתקים מתוך המפגשים שהתקיימו בסטודיו – באותו מסע של 'שרטוט הדיוקן העצמי'.
הפרויקט ערך שנתיים.

בתום השנה הראשונה, כאשר הסטודיו החדש שלי עוד היה בשלבי התארגנותו הראשונים, ביקשתי מרינה בסיום שנה של עבודה ולקראת חופשת הקיץ לבנות תערוכה מתוך אוסף העבודות שנצברו בשנה זו. ביקשתי ממנה לעצב את התערוכה בסטודיו שלי, כמו שהוא. בלי להזיז כלום, בלי לשנות, פשוט לנסות לחיות אתו עם כל מה שיש. במילים אחרות, רינה נתבקשה לעצב תערוכה בנתונים הקיימים. על העבודות שלי, בין עבודות שלי, עם העבודות שלי ובין הרהיטים וכל שאר החפצים.

כמובן, שאין זו תערוכה במובן של תערוכה למוזמנים שיבואו לראות את "יצירותיה". המילה תערוכה הייתה בבחינת תרגיל. היה עליה לעצב את גוף העבודות שמסכמות שנה של עבודה, כאמור, בסביבה הנתונה כמות שהיא. יש לזכור. זה היה תרגיל.

להלן סרטון שמתאר את התערוכה שרינה עיצבה ובנתה בסטודיו שלי.







כל הסטודיו על כל מה שיש בו (מה שהיה בו באותו זמן) כולל עבודותיה של רינה – זו בעצם היצירה. יצירה שיש בה אמירה חזקה מאד ואשר מתארת בדרכה שלה תהליך מורכב ומעניין שיש בו לא רק אחת, רינה היוצרת, אלא שתיים – דינמיקה של יוצרות/חברות/ חוקרות – ומסיירות יחד, כל אחת מתוך התפקיד שלה, במרחבי הנפש. כאשר הציור הוא למעשה כלי הרכב שעליו אנו רוכבות. התערוכה נשארה כך כפי שהיא כחודש ימים. ומבחינתי הסטודיו כפי שהוא נראה הפך להיות מיצב.

ניתן לומר, וגם את זאת אומר כאן בקצרה מבלי להיכנס לעומק יתר על המידה (העומקים והפרשנות יהיו בספר שייכתב על נושא זה), שהסטודיו היה תחילה זירה של התרחשות, ואחר כך הפך להיות זה שמכיל את מה שקרה במובן של קבלה ואף החזיר במובן של תצוגה.

רינה פירקה את התערוכה והכינה את עצמה לשלב השני, עוד שנה במטרה להעמיק את הסיור בתוך היער העבות שאליו ביקשנו להיכנס. סגרנו פרק אחד והתחלנו את הפרק השני, שבו, פעם בשבוע באופן עקבי (למעט המקרים שבהם החיים הכתיבו לנו שינויים כאלה ואחרים), אנחנו נפגשות בסטודיו שלי. ארבע שעות של יצירה – שיח – דיון אשר בסופם תמיד יש עוד יצירה ועמה שלל של תובנות.

גם השנה הזאת הגיעה לקיצה, ועתה ביקשתי לתת לרינה תרגיל סיום מעין פרויקט גמר. המשימה הייתה "הפעם את מעצבת תערוכה בבית שלך". רינה, נרתעה ולא ממש ירדה לסוף דעתי. ואני ממשיכה וכבר רגילה לכך שישנן משימות שרינה תחילה מתנגדת, אבל אז אוספת את עצמה ומזכירה לעצמה שהיא באה לכאן כדי להתמודד גם עם הדברים שאותם היא לא רוצה לעשות. תמיד נזכרת במה שהייתי אומרת לה "צאי ממעגל הנוחות", או "דווקא בגלל שאת לא רוצה, זו הסיבה הכי נכונה כן לעשות זאת".

ובכן, המשימה. הרעיון היה, שרינה לא תזיז ולא תשנה שום דבר בבית שבו היא חיה. היצירות אמורות להגיע אל ביתה ולהיטמע בבית, בחיים הרגילים, בין החפצים הרגילים, בין כל מה שקיים כבר וישנו שם. רינה צריכה להחליט איך ואיפה היא מניחה את העבודות. בין, על, בתוך, ליד, בחוץ ,בפנים, בכל חדר ובכל מקום (כולל חדרי שירותים). "הבית שלך" אמרתי לה "אמור להכיל את היצירות, כלומר את הדיוקנים (כלומר אותך, בכל הווריאציות שלך). "זו לא תערוכת תצוגה להראות לעולם את ציורייך היפים. זו גם לא תערוכת מכירה. זו לא תערוכה למוזמנים. זה פרויקט שבו את אמנם משתמשת בכלים ובמושגים של תערוכה, אבל זה תרגיל. במילים אחרות, את מציבה את היצירות שלך בתוך הבית שלך בתוך החיים שלך כמו שהם. הבית לא אמור לעשות שום צעד מיוחד ולהשתנות בשביל לקלוט את התערוכה. הוא נשאר כמות שהוא והתערוכה היא זו שתתאים את עצמה לבית שלך, למקום שלך".

רינה הייתה צריכה זמן לעכל את זה. ראיתי שהיא אהבה את המשימה, יחד עם זאת ברור היה שצריך כאן זמן. למזלנו, הזמן נתן את עצמו. משום שבאותו זמן אצרתי תערוכת דיוקנים קבוצתית בגלריה 'נירלה' ורינה השתתפה. תחילה חשבנו שנעשה את התערוכה בביתה ללא העבודות שנמצאות בתערוכה אחרת, אבל אחר כך הוחלט שכל ציוריי הדיוקן שנעשו בשנתיים אלה וגם אחרים חייבים להיות בבית.

זה היה הזמן שבו רינה התחילה לעבד בינה לבינה את העניין, לעכל אותו, לשרטט בתוכה פנימה את האפשרויות ולהתבשל לקראת התהליך.

והרגע הזה הגיע.

הסרטון המצורף כאן מציג את התוצאה.






הבית של רינה הפך להיות מיצב. הדיוקנים נטמעו בין החפצים האחרים של רינה שגם הם עצמם מייצגים אוסף של פריטי אמנות מתקופות שונות.

כאשר אני הגעתי בפעם הראשונה לראות האת מיצב, כלומר נכנסתי לרשות היחיד ( ביתה של רינה), היה זה מפגש המשך במתכונת שנהגנו לעבוד בסטודיו שלי. למעשה המיצב היה תרגיל, ועתה נפגשנו על מנת לשוחח ולדון בתוצאה. ערכנו סיורים, עברנו מחדר לחדר, נשאלו שאלות, נאמרו דברים וכמובן עלו מספר תובנות. בחירות שרינה עשתה מתוך תבנה מסויימת נתגלו כבחירות בעלות עומק רב אפילו יותר.

להלן סרטון, שמתאר את אחד מרגעי המפגש  הזה (צילום של יאיר בן חיים - עורך אתר וכתב העת חדרים והמסדרון)





הסרטון  מתא את המפגש שלי עם רינה עם התוצרים שבו אנו מדברות על היצירות, על המיקום, על המשמעות של החיבור בין הדברים, על התובנות שעולות מתוך הבחירות שרינה עשתה. רינה מסבירה ואני נותנת את הפרשנות שלי, מה שאומר שהמסע הזה ממשיך. הוא חי ותוסס בכל רגע.

העבודות יושבות בביתה רינה כמו חלק מדיירי הבית. חלקן על הרצפה, חלקן על כסאות, אחרות על הקיר, יש כאלה שעל המיטה, על הארון בתוך הארון, בחדרי השירותים בגינה, בחצר במרפסת. הבית של רינה מכיל את חלקי הדיוקנים שלה. אפשר לומר שיצאה למסע לאסוף אותם, ומשמצאה באה והביאה את השלל למקום הפרטי שלה – שכן הבית הוא הנפש (כפי שמציין פרויד).

סקירה מעניינת ניתן למצוא ב'אתר חדרים' לפרוזה שירה עברית חופשית ואמנות 'רינה רינג - דיוקן ברשות היחיד 

הסרטון הנ"ל מתאר ראיון שערך יאיר בן חיים ובו אנחנו מדברות על התערוכה בפרט ועל הסדנא בכלל.






ועתה אנחנו מתקדמות לשלב נוסף. נראה אולי שזהו שלב מסכם ואחרון, אבל כפי שכבר למדנו מניסיוננו ארוך השנים ביצירה – בנפש – ובמחקר הרי שאי אפשר לדעת.

מלכתחילה החלטנו שלא לערוך פתיחה. שהרי זו לא תערוכה מוחצנת שמבקשת להראות ולהציג את פרי יצירתה של רינה. זה היה תרגיל שהכותרת שלו הייתה "תערוכה" לפיכך, לא עשינו פתיחה רשמית. וכן, במהלך התצוגה אנשים הגיעו לצפות ב'מיצב', הידיעה עברה מפה לאוזן ובעלי עניין הגיעו – "הציצו ונפגעו" (במובן החיובי).

ובכן, השלב הבא ביצירה ובתהליך יהיה מה שאנו קוראות לו 'הנעילה'. בחרנו לערוך מעין טקס נעילה.

בחרנו מספר מצומצם של מוזמנים, כאלה אשר מבחינתנו בעלי עניין. בטקס הנעילה רינה תספר על התהליך, אני אתן הרצאה שבה אתאר את התהליך ואת המשמעויות שנגזרות ממנו בכלל, ובהקשר לעבודה שרינה עשתה. נערוך כמה הפעלות מעניינות ולבסוף יחד, המוזמנים ואנחנו נפרק את התערוכה ונוציא אותה מהבית, אחר כבוד. לסטודיו החדש/ישן של רינה שגם הוא הוכן לאחרונה הישר כדי לקלוט את הדיוקנים ולראות מה יקרה להם הלאה.

ובכן, עתה אנו עומדות בפני טקס הנעילה ובזה הסתיים עוד שלב במה שקראנו לו 'דיוקן ברשות היחיד'.